לפני שנים רבות, היה אי ובו שכנו כל הרגשות:
שמחה, עצבנות, ידע וכל השאר- בינהם, גם אהבה.
באחד הימים, הודיעו לכל הרגשות שהאי עומד לשקוע. כל הרגשות החלו בהכנות נמרצות לקראת העזיבה:
הם תיקנו סירותיהם, ארזו חפציהם ולאחר שהכל היה מוכן הם החלו לנטוש את האי אחד אחרי השני.
כולם, מלבד האהבה שסרבה לעזוב את האי והחליטה להישאר עד הרגע האחרון.
כשהיא כמעט שקע, החלה האהבה לקרוא לעזרה.
היא ראתה את עושר, ששט בסביבה על ספינת הפאר המוזהבת שלו וקראה לו: "עושר, האם אתה יכול לקחת אותי איתך"?
"לא, אינני יכול, ספינתי מלאה בזהב, כסך ויהלומים ואין מקום פנוי עבורך", השיב העושר.
אהבה החליטה לבקש עזרה מגאווה, שגם היא שטה לא להאנתה טל מול חופי האי, בסירה יפיפייה:
"גאווה, בבקשי תעזרי לי!" התחננה האהבה.
אל הגאווה השיבה: "אני לא יכולה לעזור לך, את רטובה כולך ואת עלולה לגרום נזק לסירתי".
עצבות הייתה אף היא בסביבה והאהבה קראה לה: "עצבות, תני לי לבוא עימך".
אך עצנות השיבה: " אהבה, אני כלכלך מצטערת, אבל אני כה עצובה שאני רוצה להיות לבדי".
גם השמחה חלפה על פני האהבה, אולם היא הייתה כה מאושרת ושמחה שהיא אפילו לא שמה לב לקריאתה הנואשת של האהבה.
לפתע נשמע קול: "בואי אהבה, אני אקח אותך". היה זה מישהו קשיש. אהבה הרגישה כה מבורכת ונרגשת, שהיא שכחה לשאול את שמו.
כאשר הם הגיעו לאדמה היבשה, הקשיש פנה לדרכו. אהבה שהבינה כמה אהבה שוכנת בקשיש, שאלה את הידע, קשיש אף הוא, מי היה זה שעזר לה.
"היה זה הזמן" השיב הידע.
"זמן"? שאלה האהבה. "אבל מדוע שדווקא הזמן יעזור לי"?
ידע חייך בתבונה ואמר: "מכיוון שרק הזמן מסוגל להעריך את גדולתה של האהבה"!
מקווה שאהבתם! המקור זה מפה:
http://anatweb.com/island.htm
אתר סוף הדרך! כדאי לכם להיכנס!





