הייתי מאוהבת בו מאז ומתמיד,
הוא היה מהאנשים האלה...
שאוהבים ת'חיים,
וכל דקה אצלו הייתה למען משהו חדש...
קשר, התחלה של פרויקט,
התחלה של דרך חדשה...
להכיר אנשים מכל רחבי העולם,
הוא אהב לחייך ותמיד לעזור לכולם/ן...
אבל מבפנים הוא תמיד קיווה לקבל משהו בחזרה...
אך הוא לא קיבל כלום,
אנשים כבר התרגלו לזה שהוא זה שנותן...
שהוא זה שמתחיל...
שהוא זה שעושה ת'דברים ראשון!,
הוא זה שפותח שיחות...
נו טוב הבנתם/ן כבר לאן אני מנסה להגיע פה נכון?,
אני אישית הייתי מוכנה לתת לו את כל מה שהוא נותן לאחרים...
מין תגמול קטן על כל המאמץ שהוא משקיע בשביל להשיג עוד ועוד דברים...
לא היה לו ת'קטע הזה,
כאילו זהו...
הגעתי עד לפה,
יותר מזה אני לא יגיע...
אני לא מוכן,
לא ניראה לי שאני יצליח...
הוא להפך!,
סמך על עצמו,
והיה בטוח בעצמו,
וכל הזמן עלה עוד ועוד,
ולא עצר אף פעם...
גם כשהיה קשה,
הוא האמין בעצמו...
שזה עוד לא הכל...
שיש עוד משהו מעל הדבר המסוים הזה שהוא נמצא בו עכשיו,
ושהוא כמובן רוצה להשיג אותו...
גם הסקרנות האדירה שלו לקחה חלק מהעניין הזה...
אבל אני לעומתו,
לא הייתי כל כך בטוחה בעצמי...
לא האמנתי בעצמי...
וזה עצר בעדי להשיג דברים שאפילו בחלומות הכי מתוקים שלי לא חשבתי שאני אצליח להשיג...
הכל קרה בטיול השנתי...
ישבתי עם עוד כמה בנות על הספסל לייד חדר האוכל,
והוא עבר שם עם כמה חברים שלו,
צוחק ונהנה מהחיים,
ובין לבין מסתכל עלי,
החלום הכי גדול שלי היה להיות החברה שלו...
הוא היה כזה מרשים...
כמו כוכב שנמצא הרחק בשמיים,
ושרוצים כל כך להשיג,
ולאחוז בו לפחות לכמה שניות,
אך יש דברים שנמצאים בין הרצון העז הזה...
ובין היכולת באמת להשיג את הכוכב הזה,
הסתכלתי עליו וחייכתי,
מכירים ת'משפט "תחייך כי יש מישהו שיכול להתאהב בחיוך שלך"?,
המשפט הזה הולך כך פחות או יותר...
אז אוקי,
חייכתי...
יתאהב בחיוך שלי או לא...
רק ה' יודע,
להפסיד אין לי מה להפסיד פה...
הוא דווקא חייך עלי בחזרה,
אבל זה עדיין לא אומר כלום...
אולי הוא סתם חייך מהרגל?,
אולי כך חינכו אותו בבית?,
לחייך לאנשים שמחייכים עליו...
ולהראות עניין באנשים שאולי לא הכי מעניינים אותו?,
אבל העניין פה לא נגמר בחיוך...
הוא התקרב עלי וביקש לדבר איתי,
כולי רעדתי,
ועברו לי צמרמורות בכל הגוף,
הסתכלתי עליו והחיוך הקטן הזה שהיה מרוח על פני לפני זה...
הפך לחיוך מפה לאוזן,
כמו איזה מסטולה ישבתי כך והסתכלתי עליו...
כשראה שאני לא הכי נמצאת על כדור הארץ,
אלה מרחפת בחלל החיצון,
הוא לקח ת'יד שלי ולאט לאט התרחקנו מהמקום שבו ישבתי עם שאר הבנות שישבו איתי,
נכנסנו לחדר האוכל,
האמסנו אוכל על הצלחות,
שמנו ת'צלחות על המגשים שלנו וטפסנו שולחן בצד...
אחרי שיחה קצרה ב-4 עיניים...
החלום שלי התגשם,
החלום ההוא שאפילו בחלומות הכי מתוקים שלי לא העזתי לחלום עליו...
התגשם,
היה לי בהתחלה קשה להאמין בזה...
אבל אחרי זמן מסוים התחלתי יותר להאמין...
שאסור לאבד תיקווה,
וגם עם יש דברים מסוימים שנראים לנו בלתי אפשריים להשגה...
הם דווקא כן אפשריים!,
עם רוצים,
אז הכל אפשרי...
רק צריך רצון וכח להלחם על ההשגים שעליהם אנחנו רוצים להגיע...
וכל השאר יבוא כבר לבד...
שיהיה לכם בהצלחה בדרך להשגת הרצונות וההשגים שעליהם אתם רוצים להגיע!,
ואל תשכחו אף פעם שתמיד צריך לקוות!,
ולהאמין במה שאנחנו עושים ובמה שאנחנו רוצים לעשות!
****************************************
הסיפור הזה נכתב על ידי,
אז תנו ריספקט ותגיבו!,
גם תגובות שליליות מתקבלות בברכה!,
יש לי עוד סיפור עם המשכים...
לאלה שקוראים אותו אל תדאגו אני אמשיך אותו
שלכם/ן תמיד,
הודיה לוי!! 😉




