היא תמיד הייתה ילדה חזקה. תמיד פעלה לפי השכל ואף פעם לא נתנה לרגשות שלה לשלוט עליה.
היא אף פעם לא נתנה לאנשים להתקרב אליה באמת. אף פעם לא נתנה לאף אחד לדעת על הרגשות שלה.
היא הייתה קצת שונה מהשאר. אבל אף אחד לא ממש הבחין בזה. בשביל כולם היא הייתה רגילה. ילדה חייכנית, עם חוש הומר מפותח וראש יצירתי, היא הייתה ידידותית מאוד וקל מאוד היה להתחבר אליה, כולם תמיד הרגישו שהם יכולים לסמוך עליה באמת, היא תמיד הייתה נחמדה לכולם ותמיד חייכה. אפילו כשעברו עליה תקופות קשות, אפילו כשהיא רצתה לבכות, היא בכל זאת המשיכה לחייך לכולם ואף אחד אפילו לא חשד מה קורה לה מבפנים, ובלילה, כשהיא הייתה מסתגרת עם עצמה לבד בחדר, אז היא הייתה מוציאה הכול, את כל הדמעות, את כל המילים בתוך השירים, את כל הרגשות שאף פעם לא העזה לחשוף בפני אף אחד.
ובבוקר המשיכה כרגיל, כאילו כלום לא קרה בלילה. כאילו זה סתם סרט שהיא ראתה ולא ממש התרגשה ממנו. כאילו כלום.
זה היה אחד הערבים אביביים הנעימים. כשמזג האויר לא קר ולא חם.
היא הביטה החוצה מהמרפסת. היא ראתה נוף מדהים. עצים גבוהים, שלווים, דשא ירוק ונקי, המכולת של שלומי ואנשים הולכים. כל אחד הולך לדרכו. לכל אחד יש חיים. כל אחד ממהר לאנשהו. לכל אחד יש משימה כלשהי שהוא יצא לבצע. וכולם היו מוכרים. כולם. חוץ ממנו.
הוא ישב ליד המכולת והיה נראה שהוא מחכה למישהו. אבל הוא היה רגוע. ממש.
היא עצרה את מבטה עליו ופשוט לא יכלה להמשיך להסתכל לכיוונים אחרים. כאילו שהמבט נתקע לה.
פתאום תחושה מוזרה עברה בה. תחושה שלא הכירה מקודם.
היא הרגישה שעליה להתקרב אליו. היא נמשכה אליו כמו שמגנט נמשך לברזל. היא בעצמה לא הבינה למה אבל פתאום היא איבדה שליטה על הראש שלה. פתאום הרגשות שלטו בה.
היא הכניסה כמה שקלים לכיס ויצאה. היא תלך למכולת. ל"מכולת".
היא ירדה במדרגות. שני קומות. הלב שלה דפק חזק והייתה לה תחושה מאוד מוזרה בבטן.
היא יצאה מהבניין. צעדה לכיוון המכולת. היא ראתה אותו. עדיין יושב שם לבד.
עם כל צעד שהתקרבה הלב שלה דפק יותר ויותר חזק, היא הרגישה שהוא הולך להתפוצץ לה בכל רגע.
ואז היא הייתה כבר לידו. ממש לידו.
הוא הרים את עיניו הירוקות והביט עליה. עיניים כל כך מהממות. כל כך קרובות. היא הרגישה שלפני המוות שלה היא רוצה לראות את העיניים האלה בדיוק.
היא נכנסה למכולת. לא היה לה מושג מה היא הולכת לקנות שם. אבל היא נכנסה בכל זאת. מחפשת משהו לקנות כדי לצאת במהרה ושוב לראות אותו.
מסטיק. היא לקחה מסטיק. ויצאה במהרה.
הוא עדיין ישב לבד. היא התיישבה לידו. לא היה לה מושג איך היא תתרץ את זה אם משהו אבל לא היה אכפת לה. פעם ראשונה בחיים. לא היה אכפת לה. היא נתנה לרגשות שלה שליטה מלאה. וזה לא הזיז לה.
הוא חייך אליה. ובאותו הרגע היא הבינה למה היא חיה.
היא חייכה אליו בחזרה וכל העולם קפא. לא היה אף אחד מסביב. רק היא והוא. לא היה משמעות לשום דבר בחיים. רק לחיוך שלו היה משמעות. משמעות אדירה שאז היא לא הבינה מה היא.
"איך קוראים לך?" הוא שאל אותה. קולו היה כל כך קרוב. היא הרגישה איך הכול מתהפף בתוכה. הלב שלה דפק יותר חזק ממה שהוא דפק מקודם.
"ספיר, ולך?" היא שאלה בקול שקט. ממש שקט. ואפילו הסמיקה קלות.
"קובי" קובי. איזה שם. מיוחד. מאותו רגע זה נהיה שם מאוד מיוחד בשבילה והיא בעצמה עוד לא הבינה למה. הרי מה כבר כל כך מיוחד בשם קובי? סתם עוד שם כמו אלי, נתי, ליאור וכל השמות הרגילים. אבל לא. בשבילה הוא היה מיוחד. מאותו הרגע. מאוד.
"אתה מחכה פה למישהו?" היא שאלה ולא הבינה מאיפה היא לקחה את האומץ. ושוב הלב התחיל לדפוק לה חזק. ושוב היא הרגישה איך הסומק עולה לה לפנים.
"כן. לליאור. הוא גר פה. את מכירה אותו?" היא הכירה את ליאור. איך אפשר לא להכיר אותו. כולם הכירו אותו. וכולם החזיקו ממנו. "כן" היא ענתה לו.
"ואת מחכה פה למישהו?"
"האמת היא ש...לא" היא חייכה אליו. ופתאום היא הרגישה את עצמה יותר משוחררת איתו. יותר רגועה. יותר שלווה.
הוא חייך אליה בחזרה ומאותו הרגע היא ידעה. היא ידעה שיקרה משהו. היא הרגישה שחייב לקרות משהו.
הם החליפו מספרי טלפון והלכו כל אחד לדרכו. הוא אמר שיתקשר. היא תחכה.
והיא באמת חיכתה. והוא באמת התקשר.
הם דיברו הרבה. נפגשו הרבה. והיה מין קליל כזה ביניהם שאי אפשר להסביר במילים.
היא הייתה מאושרת. מאוד. הפעם באמת מכל הלב. היא הרגישה אליו משהו עצום. היא לא ידעה מה זה אבל היא הייתה כבר בטוחה שהם יהיו ביחד. היא לא ראתה את זה אחרת.
הם היו שונים. די שונים.
היא הייתה בת 15. הוא היה מבוגר ממנה בשלוש שנים.
היו להם תחביבים שונים.
הוא אהב להשכיב בחורות. היא הייתה בתולה.
הוא האקס של חברה שלה. כך התגלה לה בהמשך. חברה שלה עדיין אהבה אותו. גם זה התגלה לה בהמשך.
למרות הכול הם נהיו חברים. היא ידעה שבשבילו היא תעשה הכול.
היא תוותר על חברות. היא תוותר על תחביביה. ואם צריך היא אף תוותר על בתוליה. הכול בשבילו. רק להיות איתו.
רק שהוא יחבק אותה. היא כל כך אהבה את התחושה הזאת. היא כל כך אהבה שהוא מחבק אותה. כל כך אהבה להרגיש אותו. שהוא היה אוטף אותה בזרועותיו. והיא הייתה נשענת עליו, סוגרת את עיניה ופשוט שוכחת מהכול. היא הייתה נמסה בזרועותיו. רק הוא היה קיים בשבילה.
הוא פגע בה. הרבה. לא בכוונה. הוא אהב אותה. או משהו כזה. והוא אפילו בעצמו לא שם לב לזה שהוא פוגע בה. היא הייתה מאוד רגישה. ומאוד פגיעה. אבל היא לא אמרה לו כלום. היא סבלה בשקט.
פתאום היא הפסיקה לחייך. נהייתה פחות חברותית. ועוד יותר הסתגרה בתוך עצמה.
את החברה שלה שהיא האקסית שלו היא איבדה. ויחד איתה עוד כמה חברים. היא התרחקה מכולם.
היא הפסיקה לכתוב. היא ויתרה על תחביביה.
היא נתנה לו את בתוליה. למרות שהוא לא ביקש. אבל היא בכל זאת נתנה. רק שלא יעזוב אותה.
היא נתנה בשבילו הכול. היא ויתרה בשבילו על הכול. למרות שהוא לא ביקש ממנה כלום.
היא כבר לא הייתה אותה אחת.
אבל לא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה מכלום.
היא ידעה שלא משנה מה יקרה, היא צריכה להיות איתו תמיד.
כי מה כבר שווים החיים, בלי העיניים הירוקות שלו?
מה שווה הכול בלי החיוך שלו?
מה שווה העולם בלי החיבוקים שלו?
מה היא שווה בלעדיו?
מקווה לתגובות....
גם אם אהבתם וגם אם לא....
אוהבת אותכם....
שלכם האנונימית....
😉
ווואייייייייייייייייייייי איזה יפה בובה..
חבל שאין לזה המשך..
את כותבת מהמםםם
😊
מאמי זה סיפור מהמם!!
אבל לא יודעת אני לא הייתי נותנת את עצמי ככה בישביל בחור..לפי דעתי ילדה סתם דפוקה 😯
איזה יפהההההההההההההההה וגם חבל עליה
אבל יש לי שאלה אחת על מה הסיפור מבוסס כלומר זה קרה לך???????
לאה 😁
בובה ממש מעלף ת כתבת את זה בצורה מזה מענינת אבל הסוף מבאס היא דפוקה היא ממש נותנת את כל כולה בשביל בחור צריך לגבור על היצר הזה שלא ינצח אותך
למה היא כזאת חלשה צריך תמיד לעת שבנים באים והולכים וחברותנ נישארות תמיד אני בחיים לא הייתי מתרחקת מחברה שלי בשביל גבר
אוהבת המונמון
בתXלוש
יאאאאאאאאאאאאאאאא 😢
איזה עצופפפפפפפפפפפפפפפ 😢
ממש ממש יפה.. =(
😁
מ=ד=ה=י=ם!!!
ואייי איך אהבתי! תמשיכי לכתוב מאמי..!!
יפה באהבה, זה לא בדיוק קרה לי. אבל קורה.
מי שאמרה שלא הייתה נותנת את עצמה ככה לבחור צודקת. גם הילדה בסיפור חשבה ככה. אבל כשמשמעות החיים שלך הופכת להימצאו של בחור לידך את תעשי הכול כדי לא לאבד את משמעות חייך. כי מה כבר שווים החיים ללא משמעות?
תודה על התגובות. אוהבת אותכן.
תמשיכו להגיב.
דוגמניתת--- צודקת!!
כל אחד יכול לאבד תראש בגלל האהבהה..
סיפור ממש מדהים!!
את כותבתצ נהדררר
אוהבת אותך
בתאלושששששששששש
מסכימהה עם בת-אלושששש
את כותבתתת ממש יפההה
כתבי לנוו עודד 😉
אוהבת'ךךך המוןן מאמי מואההההההההה ענקיתתת 😁
גם אני מסכימה עם התגובות שמעלי....
לאה 😊
וואי הסיפור הזה עשה לי משו... זה ממש דומה למה שאני מרגישה עכשיו... ממש אהבתי אותו!!
תודה
אני ממש שמחה שאתם אוהבים 😊
