היא הלכה בשדה הקרב, צעדה בו בעיניים פקוחות לרווחה. גופות מדממות, חלקן קוראות לעזרה, נגלו לה בדרכה. היא ניסתה להתעלם ממה שראתה, אך היא לא יכלה, ליבה נקרע מהמראות שריצדו לפניה. היא הרגישה שהיא נקרעת מבפנים, שליבה קורע אותה ממה שהיא מחויבת לעשות, אל מה שהיא רצתה לעשות, והיא רצתה כל כך. היא כל כך רצתה להרים את הנערים הזועקים אליה, לעזור להם, לטפל בהם, לקחת אותם הביתה. דמעות זלגו מעיניה כשהיא ראתה את המבטים, המבטים הנואשים, המתחננים לעזרה בעיניהם של הנערים שהיו שרועים על השדה, מבטים שקראו לה לקחת אותם אליה תחת חיקה, והיא, היא רק הנידה בראשה בשלילה.
השדה היה מלא דם. המתים זעקו מתוך האדמה, והאדמה זעקה בבכי על המתים. היה ניתן כמעט לשמוע אותה בוכה, לשמוע אותה בשריקת הרוח, ברשרוש העשבים, ובטפטוף הגשם הקל, שירד מהשמיים כמו דמעות של אלוהים. אפילו השמיים בכו על מר גורלם של הנערים.
כמעט ולא היו עצים בשדה הזה. רק עץ בודד, גדול ורחב, בעל גזע עבה, עמד במרכזו של השדה המדמם. היה נראה שהעץ אוסף אליו את כל הנערים, אלה שעוד שרדו. נראה היה שהוא מגונן עליהם, ענפיו מסתעפים כלפי מטה, מסוככים על ראשיהם של הנערים מפני הגשם שטפטף, מסוככים עליהם כדי שיוכלו לטפל אחד בשני. הם בקושי הבחינו בה, היו עסוקים מדי מכדי להבחין בה. היא הביטה בהם במשך שבריר שנייה, חייכה באושר, והמשיכה הלאה, מחפשת את ייעדה.
לבסוף, היא מצאה אותו מדמם, שוכב בשדה. כולו היה מטונף, היא יכלה להבחין בכך כשהתקרבה אליו; בוץ כיסה את מדיו החדשים, שנהיו רטובים מהגשם שטפטף, ודם זרם ממנו, מכל חלקי גופו. כל כך הרבה דם. הדמעות כבר כיסו את פניה כשרכנה לעברו, התערבבו עם טיפות הגשם שהרטיב את שערה הארוך והזהוב. היא ליטפה את ידו, חייכה אליו, ולחשה לו בשקט. "קום, אנחנו הולכים עכשיו". לשמע קולה הרך הוא פקח את עיניו קלושות וחייך באושר. "חיכיתי לך" הוא אמר בקול חלוש. "בוא" היא התרוממה והושיטה את ידה אליו. הוא אחז בה וקם על רגליו, עדיין חלש. "אנחנו הולכים הביתה" היא אמרה, מחייכת אליו בתקווה. הוא חייך באושר כשהיא פרשה את כנפיה והרימה אותו השמיימה.
מקור:
http://zone.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=2708&id= 
