הלהבהההה=לקרואאאאאא

הגשם ירד בחוץ בחוזקה, מין טיפות קטנות עוד היו על לחייה של אורטל, היא נכנסה הביתה והרגישה את החום המחמם את גופה, החום היחיד. היא פשטה את מעילה והניחה אותו על הקולב.
לא, היא מלמלה שוב ושוב, אני הוזה.
היא פשטה גם את הבגדים הרטובים שלה, לבשה בגדים יבשים והתיישבה על יד האח.
"טוב שאת פה, גברתי" אמרה לה ורדה, העוזרת הזקנה ששירתה אותה.
אורטל הביטה עליה לרגע, ממבט אחד אפשר היה לכנות את ורדה כאישה זקנה וממורמרת, היא נראתה קמוצה, ושפתיה התכווצו למבט חמוץ, היא לבשה משקפיים עגולות שנחו על אפה, ומטפחת כחלחלה שלא כיסתה לגמרי את כול שערה. היא הייתה נמוכה מאוד, ושמנמנה.
"למה בכלל יצאת החוצה בגשם שוטף שכזה?" היא דאגה, ראו בעיניה את החום, חום שלא הכירה.
"אמא התקשרה?" אורטל הייתה מכווצת בעצמה.
"כבר שלוש פעמים שהיא מתקשרת, למה את לא עונה לה וזהו?" היא התערבה יותר מידי, מבהירה יותר את האח הבוערת, מתרוצצת בבית. "היא כבר משתגעת מדאגה"
שתדאג, גיחכה אורטל, הגיע הזמן באמת שתדאג. היא הביטה על ורדה בחוסר כוח.
היא זכרה את היום שבו עזבה את הבית, אחרי החתונה המאושרת. איתו.
כשעברה האחוזה הענקית שקיבלה מחמותה. ומאמה היא קיבלה את ורדה ועוד שתי עוזרות, שישמשו לה כמנקות ומבשלות. אורטל אף פעם לא דאגה לבקש מהם דבר. היא לא חשה בנוח כשהן מתרוצצות בבית, מנקות ומבשלות. מפריעות למנוחתה בשאלות מטרידות.
אבל את ורדה היא הייתה צריכה, היא חייכה לעצמה, כשעקבה אחרי ורדה שהתרוצצה בבית כמשוגעת,
דואגת לה. היא היחידה שדאגה לה. גם אחרי שהוא הלך.
"את אשמה" כולם אמרו לה. "את אשמה" המילים בערו בה כאש, זה כאב לה, היא רק אטמה את אוזניה שאמה וחברותיה המשיכו להגיד את זה, כשהעוזרות ריכלו עליה מאחורי גבה, היא רק צעקה בקול גדול.
היא הביטה על הלהבה עולה שוב ושוב. זה היה מוזר. לרגע אחד היא חשבה שהיא מצאה אותו. היום כשעלתה לרכבת, היא טיילה בקרון, ולרגע אחד היא הבחינה במישהו שנמצא בתחנה. הוא היה דומה לו, ליבה פעם בחוזקה כשהבחינה בו, והיא ירדה מהרכבת נואשות, רצה אחריו, מחפשת אותו.
אבל הוא נעלם.
זה לא יכול להיות הוא, היא חשבה שוב, מבחינה בתמונה שעדיין הייתה תלויה בסלונה.
שם הם היו, שניהם, מחובקים. מאושרים. האם זה רק היה משחק? האם הכול היה מזויף?
כי הוא לא הרגיש ככה. הוא הלך, הרגיש לא מרוצה, ועזב.
היא חשבה שוב ושוב בזמן ששמעה את הגשם מתנפץ על חלונה, מה היא לא עשתה בסדר? מה היא עשתה שגרם לו לקחת את בגדיו הבודדים ולהעלם בזמן שישנה?.
היא זכרה את אותו בוקר אפלולי, בדיוק לפני שנה, באותו יום כזה. אפרורי, גשום, עצבני.
לא, היא אמרה לעצמה, זה לא אשמתך. היא זכרה את מילותיה של הפסיכולוגית שלה.
אבל למה היא היחידה שחושבת ככה? למה כולם סביבה אומרים לה שהיא אשמה?
היא הביטה על הלהבה בוערת יותר ויותר, והיא עלתה וירדה יחד איתה, מנסה להתחמם גם נפשית מחומה.
דמעה קטנה ירדה על לחייה, דמעה בודדה, והיא הרגישה כאילו היא חזרה לאותו יום שהוא עזב.
אבל הדמעה התייבשה מחומה של הלהבה. כאילו הלהבה הייתה לה חברתה היחידה, מנחמת אותה, מעודדת אותה. ואז היא ידעה שהיא לא היחידה. היא לא היחידה שחושבת שזה לא אשמתה. גם הלהבה חושבת ככה.