10 המכות תשס"ה

"המורים לא יצאו מעבדות לחירות"

התנאים בכיתות לא אנושיים, אי אפשר ללמד ולהתרכז, אז מה הפלא שאין הישגים ויש אלימות? בצל החשש מפיטורים המוניים אחרי החג - מונולוג זועם של מורַה להיסטוריה מתיכון בראשון לציון, על המכה שלה: מעמד המורה והחינוך בישראל
נעמי ריפתין



כולם מדברים על הנסיגה בחינוך, על ההידרדות בהישגי התלמיד, על הצורך ברפורמה. המלצות ועדת דברת הפכו לחזות הכל. אבל מה זה באמת אומר להיות מורה בישראל 2005? ברוח הימים האלה, ובאווירת חג הפסח, אספר לכם קצת על המכות מהן סובלים מורי ישראל, שלא יצאו מעבדות לחירות. וגם - על הסיבות שגורמות להם להישאר במלאכת הקודש של חינוך ובניית החברה.

מכה ראשונה - צפיפות התלמידים בכיתות: מי שנכנס לכיתה ממוצעת במדינת ישראל, פשוט לא מבין איך אפשר ללמוד וללמד בצורה זאת. עד 40 תלמידים יושבים בצפיפות בין הקירות, שניים-שניים הם נדחקים בכיסאות קטנים ליד שולחנות צרים. תיכנסו לכיתות בבית-ספר על-יסודי, ותשפטו בעצמכם - האם זה אנושי להושיב נערים ונערות בתנאים שכאלה שש או שבע שעות ביום
והמורַה? השולחן שלה דבוק ללוח, והיא פשוט נכנסת לתוכו. בתנאים כאלה אי אפשר ללמד, לשוחח ולחנך. גם אי אפשר להקשיב ולהתרכז. אז איך לא יהיו ניכור ואלימות?

לימדתם פעם בכיתה בשעה השישית או השביעית? אני מזמינה אתכם לבוא ולראות את המורים העייפים, והתלמידים השפוכים על שולחנות. קחו בחשבון שנוסף על הצפיפות, אין ארוחת צהריים, וברוב הכיתות גם אין מערכת קירור או חימום.

מכה שנייה - ביטול אלפי שעות הוראה: בארבע שנים האחרונות בוטלו כ-40 אלף שעות הוראה. בעיקר נפגעו מקצועות "הנשמה" ביסודי, כמו ציור ומוסיקה, ובעל-יסודי המקצועות ההומניים, שהורדו ל-50 אחוז. איך רוצים לגדל אזרחים בעלי נשמה ושאר רוח? איזה דור יגדל בתנאים האלה?

מכה שלישית - איום בפיטורי מורים: זה כבר ממש לא ברור לי! מצד אחד, רוצים לעשות רפורמה למען שיפור החינוך, ומצד שני, רוצים לפטר מורים. הכיצד?
האם לא ברור שאם יפטרו מורים הכיתות יהיו יותר צפופות, יהיו פחות שעות הוראה ויבטלו עוד מקצועות של רוח ונשמה? האם לא ברור שאם יהיו פחות מורים, אלה שיישארו יצטרכו לעבוד יותר שעות פרונטליות, מה שיפגע קשות ברמת ההוראה שלהם?

מכה רביעית - שכר המורים: בכל הדרישות משווים אותנו לעולם המפותח - חוץ מבשכר. באיזו מדינה מפותחת עובד המורה בתנאי שכר עלובים שכאלה?
איזו בושה! איש חינוך, שלמד ארבע או שש שנים, מקבל בתחילת דרכו כ-3,500 ברוטו, 50% מהשכר הממוצע במשק. הוא מלמד ומחנך 6-5 שעות ביום, בודק מבחנים, מכין מערכי שיעור, קורא חומרים, שב לבית הספר בשעות אחר הצהריים לפעילויות וישיבות, מדבר עם ההורים בלילה, לומד ומשתלם - ושכרו שכר עבדים.

חינוך זה לא "זבנג וגמרנו"

כמורה משנת 76' אני יכולה לומר לכם שהתלמידים, כמו החברה כולה, נעשו אלימים יותר. הכבוד שהם והוריהם רוכשים למורה הולך ופוחת. הרבה פחות סמכות שלנו, הרבה יותר העזה מצידם להגיד דברים, להתחצף.

האם דו"ח דברת הוא התשובה? להיפך. כמו שזה נראה עכשיו, שרת החינוך רצתה לרשום רפורמה על שמה, ואילו מחברי ההמלצות ביקשו לחסוך קצת כסף למדינה. את מעמד המורה הם לא שינו, לכיתה לא תרמו דבר. החשיבה הייתה כלכלית נטו, ולמה הדבר דומה? למצב בו מורה מן השורה מייעצת למר שלמה דברת כיצד לנהל את עסקיו.

יום לימודים ארוך? קודם תארגנו מקום לאוכל. במקומות שהוא כבר מיושם, המראות אבסורדיים: את המחברות שמים על השולחן בתוך המיונז. תלכו לאירופה ותראו כיצד אמור בית-ספר להיראות: כיתות מפוארות, חדרים נוחים לצוותי מורים, מנזה לצהריים וכמובן - משכורת ראויה למורה, פי חמישה מאצלנו.

ממשלות ישראל חייבות להבין שהחינוך הוא הביטחון האמיתי שלנו, וצריך להשקיע בו את מירב המשאבים. אין חינוך ב"זבנג וגמרנו". ועדת דברת, שקרויה "כוח המשימה הלאומי", לא מתאימה לעשייה חינוכית. לא נוותר להם. דחקו אותנו לקיר, אבל נגן על המקצוע שלנו, כי הוא בנפשה של מדינת ישראל