היא הלכה, פשוט הלכה, עיניה היו עיניים עצובות, עצובות ביותר. החשש בליבה לא פסק, בעיקר פחד שלט בדמה, ידיה רעדו ועיניה נסגרו ונפתחו, השמש הלכה ושקעה בתוך ההר ממול.
צבעו של השמים הפך לצבע הלילך, בדיוק כמו השם שלה.
היא הייתה מאותן הילדות השקטות, הטובות, אלה שמקשיבות למורים, אלא שעושות שיעורים בקפידה רבה, אלא...שהתחברו פחות, והכי גרוע, סבלו מהצקות.
מאז שנכנסה לפנימייה הרגישה את העיניים ננעצות בה, לקח קצת זמן, אך היא ידעה בערך מה הולך לקרות לה.
"אני לילך" היא ניסתה להכיר כמה שיותר, אך ללא הועיל. היו קיימות אותן בנות. אותן בנות שהופיעו בחייה כול הזמן. שזיהתה אותם מרחוק, סנוביות, מתלהבות.
" תתרחקי ממי שמציקים לך" נזכרה כשאמה, אמרה לה כשהייתה קטנה. והיא מצאה תרופה למכה לפני שחטפה אותה. היא זיהתה את אותן מציקות, והתרחקה מהם כמה שיותר. מאז החלו ההצקות, הצקות שגרמו לה לצלקות כאובות. צלקות שהיו בכול הגוף.
היא שתקה, בעיקר שתקה, ונתנה את עצמה כצאן לטבח. נתנה להם להציק לה, מבלי לפתוח פה. היא חשבה, שככה אולי תסתדר, אולי ככה תתחבר, אולי מתישהו הם יפסיקו.
רק בלילה, שאף אחד לא שמע, שכולם היו ישנים, וגשם עז ירד בחוץ, יציאה מהמיטה בפיג'מה קצרצרה, הלכה לשירותים המשותפים, נכנסה לאחד התאים, והדמעות פרצו מעיניה כמכה, רק עז הרגישה את הכאב העז. היא רק דיברה אל אלוהים, בו האמינה כול כך, ושאלה אותו שאלות ששאלה כול חייה, למה?, למה זה קורה לה?!. למה אף אחד לא יכול לאהוב אותה?! למה היא תמיד בודדה?!.
את השאלות האלו לא סיפרה לאף אחד. אף פעם.
כול פעם שחזרה מהביה"ס לפנימייה-שהייתה נפרדת. התפללה לאלוהים כשתגיע לחדר לא יקרה כלום לדברים שלה, לא יעשו לה כלום.
רק דבר אחד-בינה לבין עצמה. היא נשבעה לנקום, היא חרטה בדמה את הנקמה המתוקה, על דף במחברתה.
יום אחד, בגשם עז, ברקים ורעמים היו בחוץ, כול חתול רחוב ניסה למצוא לעצמו מחסה, את הלילה הזה לעולם לא תשכח. לילה שבו הרטיבו את המיטה שלה. את כול השמיכות והסדינים, והיא נשארה עם סדין אחד, לביש מזלה החלון היה שבור בחדר, ורוחות חזקות נשבו בחדר והקפיאו אותה עד נשמתה.
היא קמה, הוציאה מתוך תיקה, גלולות שנטלה בגלל מחלה מסוימת, הוציאה את כול הכדורים, ובלעה.
והנקמה המתוקה, נשארה במחברתה, הדם אף פעם לא התייבש, ומצאו אותו רק שבוע למחרת- אך זה כבר מאוחר מידי- היא כבר הייתה איננה.אבדה. ואין שום מוצא.
רק אלוהים ינקום את דמה, רק אלוהים ינקום את נקמתה המתוקה.
וואי איזה מפחיד .....
לא באמת !
כמו סיפור רוחות כזה .......
מתי שקראתי את זה ממש ניהיתה לי צמרמורת ...... 😢
אבל אהבתי ..... !!! 😂
לוב יו נדיוששששששששששש..........!!! 😊
המשךךךךךך דחוף...
אימא'לה איזה סיפורר 😁
חח מתה עלייך בובית!
יפההההה מאיפה את לוקחת את הסיפורי האלה?
לאה 🙄
נראה לי שהיא כותבת..
רק תדעי שאת כותבת מדהיםםםם
ד'א איך קוראים לך?
סיפור יאפפה!!! ז***ת מסריחותתמ'זה הן השאירו צלקות....מסכנהה!!! אבל עוד לא הבנתיי מה היא קפאה מקור!?! מה קרה לה!?!? אבלל את חייבת להמשיך!! זה הסיפור הכי יאפפה שקראתיי!!
איזה חמודותתתתתתתתת תודה על התגובותתתתת
אין לזה המשךךךך
כן יענתו צלקות בלב (הצתברות של כאב )
תמשיכו להגיבבבב זה מעודד להמשיך לרשום
מור.
אמא איזה מעלף ומזה קשור אליך בובה
ירדו לי דמעות...............
אוהבת המונמון
+*+חג שמח+*+
בתXלוש
לא הבנתי את המשפט הזה:
"והנקמה המתוקה, נשארה במחברתה, הדם אף פעם לא התייבש, ומצאו אותו רק שבוע למחרת"
היא תיכננה לנקום? איזה דם לא התייבש, דימוי למה זה? מה מצאו שבוע אחרי? את המחברות שלה? יענו יומן שלה? 😊
בכל מקרה.. סיפור ממש יפה..
אהבתי 😊
בת כמה את?
וואייי איזה סיפור
את כותבת בצורה ממש יפה
תודה על התגובות בננותתתתתתתתת איזה חמודותתתתתתתתתתתתתתת
אוקייי ממממ... קוראים לי מור ואני בת 16 וחצי
אני כותבת את כל הסיפורים שלי ועם לא אני רושמת שזה לא שלי...
DarK AnGeL 88:
היא תכננה לנקום אבל לא הייתה לה אפשרות בגלל שהיא ממש סבלה
דם במחברת לא התייבש וגם המוות שלה פתאום ובחשאי ילדה שאף אחד לא ידע מה עובר עליה באמת ושאי אפשר היה לעזור לה כי היא לא סיפרה
שבוע אחרי מצאו את המחברתתת עם הדם
כן זה מן יומן כזה שלה
ביוש... 😊
