אני,הוא ומה שבנינו..או מה שלא

היום כבר לא יורדות לי דמעות עליו.. המחשבה שהשמש לא תעלה בלעדיו כבר לא קיימת.
חלק מהפנטזיות הקפואות שלי עליו נעלמו.. זה בסדר עכשיו, כבר הרבה זמן לא ראיתי אותו.. למרות שלפני שבועיים רק נפגשנו..
וזה בסדר עכשיו, כבר הרבה זמן לא ראיתי אותו, כמו שראיתי אותו אז...
העיניים שלו השתנו.. נהיו גדולות ופיקחות יותר, ראיתי אותו, הוא הביט בי במבט כזה מסופק של "ואו איך השתנת".
העיניים שלו השתנו.. המבט שלו נשאר אותו מבט.
כמו אז בלילות הכול כך חמימים האלו של הקיץ.. שהרוחות הדקיקות העבירו בגבי צמרמורת מתוקה של אהבה, מבשרות לי בלחש, בלי שאף אחד ירגיש, שיש לי סיכוי עוד לזכות בו
בספיריט של פוראבר הוא נתן לי להרגיש שלמרות הקור שלא יאחר להגיע, הוא יהיה איתי פה, יושב ומדבר.. מסתכל עליי במבט הזה שלו.. כל כך עמוק 😢
צועק באילמות מוחלטת עד כמה הוא רוצה אותי
"רוצה זה לא אוהב" לא היססתי לבאס את עצמי
כנראה שניסיתי להפיח חיים באיזו פנטזיה מטופשת שקיימת אצלי יותר מאשר אצלו.
איתי או בלעדיי, זה לא היה מה שרציתי שזה יהיה.. אני יודעת, לא מקבלים את הכול
אבל אני כן קיבלתי, קיבלתי בשלמות, קיבלתי את ההפך הגמור מהחלום שלי שעד היום נמשך, מלווה בזיכרונות הורודים האלה..
כמובן שבמשך הזמן הם דהו והפכו להיות אשליה מופרחת שאולי בקיץ הבא תחזור להתקיים.
וכמובן שבמשך הזמן הצלחתי למחות את העצב שלא מיהר להגיע אליי, שהיה מסורטט בכזאת טבעיות על פניי, ועם זאת, בלי שאף אחד ישים לב.
כי מה שרואים בחוץ לא תמיד רואים מבפנים והחיוך התמידי שלי נהג לקמול מול השקיעה, בלילה בלילה בצאת הכוכבים, שהייתי שרויה בין שינה לבדידות, ולא הייתה לי ברירה אלא להתבודד... המחשבות על זיו פניו המושלמות לא נתנו לי לישון.
החלומות בלילות עוד הצליחו להסוות את החלומות האמיתיים שלי, שבבוקר הייתי מתעוררת שוב לתוך המציאות הזאת שנכפתה עליי ועוד בלעדיו...
ואיך באותו היום, במורד הרחוב הארוך והצר, הייתה דממה והרחוב שמם מכל צל אדם, השמש האדומה להטה על גבי החשוף ובצעדים גדולים ושקטים פסעתי על רצפת האבן המחוספסת, שוב חוזרת על אותה טעות-בדרך אליך.
הרי אתה לא יודע ובחיים לא תדע! למרות שצעקתי אליך בלילות-שמעת אך לא הקשבת..
צרחתי את שמך ברחובות ומהכל התעלמת.. לקחת את זה כמובן מאליו..
לא יכולתי שלא לברוח אל תוך בועה ורודה וסגורה, שאינך ניכר בה כלל.. בבועה בה השמש שוטפת בקרניה את שיערי ופניי שטופות אור לבן וטהור, פרחי המשי בשדות מתנדנדים עם הרוח הקלילה, ובידי פרח אחד שעוד לא סיים לצמוח.. "אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב" נפלו אל הארץ עלי הכותרת אחד-אחד וכל אחד בתורו. בדרכם מטה עוד מהססים אם ליפול או להיאבק בכוחו של הטבע. כמו לטבע-גם ללב ארבע עונות. אך האביב חלף והבועה התנפצה, באותו יום שבא הנסיך שלי-הגעת אתה.
אל תחזור אליי, כי כשאראה אותך, שוב אבכה והזיכרונות יציפו אותי מכל עבר
אל תשוב לפה, כי אדע שכל מה שהיה כבר לא יחזור
אל תופיע פתאום, כי ליבי עדיין שלך, ותוכל לשבור אותו שוב
אל תחשוב שתוכל להשיג אותי! כי אז תנסה- ולבסוף תצליח 😢
הימים השחירו עוד יותר את ליבי והשנים מתחו לאחור את מה שהיה..
ואני כמובן נשארתי עוד שם, באותה תקופה עם אותה מחלה.
נשיקותיך היו מרגיעות את כאביי למרות שעם כל נשיקה הגיעה דמעה.
קולך היה סם לטשטוש אכזבותיי למרות ששוב נדם ולא נשמע עוד.
אני יכולה עוד להרגיש את ליבי מתנפץ בכל אותם הלילות שהייתי חוזרת הביתה בוכה, "אין טעם לחיי" עמדתי מול המראה וכל מה שרואים זה רק דמעות.. שירדו עליו, בגללו
או רק בגלל שלא הייתי חכמה מספיק כדי לא להתפתות אליו..למבט הזה שחדר לנשמה שלי, הכי עמוק שיש, שרף אותה ויצא מישם בשבריר שניה ולו יותר
לעיניים האלו.. כאילו ראו רק אותי מבין כולם! כל כך שחורות.. גדולות.. בוהקות באור הירח המלא של אמצע החודש...
אני לא יודעת אם אני בדיוק מתגעגעת לזה.. ברור שאני עדיין רוצה להרגיש את מגע ידיו ואת מגע שפתיו
אני לא יודעת אם הייתי מוותרת על זה.. ברור שאני רוצה ממנו זיכרון מתוק שכזה
לא ברור לי כלום עכשיו, אני עדיין עיוורת מאהבה
אליו ורק אליו.