התקנת אהבה

משהו חמדמד שראיתי..

התקנת אהבה


טכנאי: שלום, שמי משה, איך אני יכול לעזור לך?

לקוח: האם תוכל לעזור לי להתקין אהבה?

טכנאי: כן, אני יכול לעזור. האם אתה מוכן?

לקוח: אני לא כל כך טוב בעניינים טכניים, אבל אני חושב שאני מוכן. במה אני צריך להתחיל?



טכנאי: השלב הראשון הוא לפתוח את הלב. האם אתה יודע איפה הוא?

לקוח: כן אני יודע, אך כרגע רצות עליו תוכניות אחרות. האם אפשר להתקין אהבה בזמן שתוכניות אחרות בפעולה?



טכנאי: איזה תוכניות רצות שם עכשיו?

לקוח: בוא נראה. יש לי פגיעה ישנה, הערכה עצמית נמוכה, טינה וכעס.

טכנאי: אין בעיה. האהבה תמחוק בהדרגה פגיעה ישנה מהמערכת. הפגיעה תישאר בזיכרון הקבוע, אבל לא תפריע לתוכניות אחרות. אהבה תחליף הערכה עצמית נמוכה במודול חדש שנקרא הערכה עצמית גבוהה. אבל עליך לכבות תחילה טינה וכעס. אלה מונעים התקנה נכונה של אהבה. האם אתה יכול למחוק אותם?

לקוח: אני לא יודע איך למחוק אותם. האם אתה יכול להנחות אותי?

טכנאי: כן, ברצון. חזור לתפריט הראשי (תפריט התחלה) והעלה סליחה. חזור על כך כמה פעמים שצריך, עד שכל הטינה והכעס נמחקו.

לקוח: או קיי, בוצע. אהבה החלה לטעון את עצמה. האם זה נורמלי?

טכנאי: כן, אבל זכור שיש לך רק את תוכנת הבסיס. אתה צריך להתחיל להתקשר ללבבות אחרים, כדי לקבל שידרוגים.

לקוח: אוי, יש לי הודעת שגיאה. ההודעה אומרת: "שגיאה- התוכנה אינה עובדת על רכיבים חיצוניים". מה אני עושה עכשיו?

טכנאי: אל תדאג. זה אומר שתוכנת אהבה מיועדת לעבוד על לב פנימי, אך עוד לא עבדה על הלב שלך. במילים רגילות, זה אומר שתחילה עליך לאהוב את עצמך, לפני שאתה אוהב אחרים.

לקוח: אז מה אני עושה?

טכנאי: התקן "קבלה עצמית", אחר כך לחץ על "סליחה עצמית", "הכר בערך עצמך", ו"דע את גבולותיך".

לקוח: או קיי, בוצע.

טכנאי: עכשיו העתק אותם לספריה "הלב שלי". המערכת תבטל קבצים סותרים ותכנות שגוי. כמו כן אתה צריך למחוק "פטפטת של ביקורת עצמית" מכל הספריות, ולרוקו את "סל המיחזור" (Recycle Bin ), לוודא ש"ביקורת עצמית" נמחקה לגמרי, ולא תחזור לעולם.

לקוח: הצלחתי! הלב שלי מתמלא בקבצים חדשים. חיוך עולה על המסך שלי, שלום, שלווה ושביעות רצון מעתיקים עצמם לתוך הלב שלי. האם זה נורמלי?

טכנאי: לפעמים כן. אצל אחרים זה לוקח זמן מה, אך למעשה כל דבר קורה בזמן הנכון. אז עכשיו אהבה הותקנה, והיא רצה. לפני שאנחנו מנתקים רציתי לומר לך עוד משהו. אהבה היא חינם. תן אותה ואת המודולים השונים שלה לכל מי שאתה פוגש. בתמורה הם יחלקו אותה עם אחרים, ויחזירו לך מודולים חדשים שלה.


שושנה אדומה


ג'והן התרומם ממושב קרון הרכבת עוד לפני שזו הגיעה לתחנה. הוא יישר את מדיו והחליק עליהם בידו, רוצה להיראות במיטבו. כשהרכבת עצרה, הוא נחפז יחד עם עשרות האנשים שנפלטו לרציף תחנת גרנד סנטרל בניו יורק, כשעיניו תרות מסביב אחר בחורה האוחזת בידה שושנה אדומה.

בחורה שאת פניה לא הכיר, אך את לבה ידע בעל פה.. העניין שלו בה החל כשנה וחצי לפני כן, בספריה עירונית בפלורידה. ספר שהוריד מאחד המדפים שבה את לבו, הקסימו והסעירו - ולא בגלל המילים המודפסות בו... אלא בגלל המילים והמשפטים שנרשמו בשוליים, בעפרון דק, בין דפיו. הוא מצא את עצמו שוקע אל בין השורות. כתב היד הרך והעגול שיקף נפש עדינה ופיוטית, מתחבטת בהרהורים עמוקים, והמילים הצביעו על אישיות ותובנה מיוחדת של הכותבת. הוא חיפש בשקיקה בעמוד הראשון האם כתוב השם של בעלת הספר, ואכן, באותו כתב מעוגל ומעוצב היה כתוב "מיס הוליס מיינל".

בהשקעה של הרבה זמן ומאמצים הוא הצליח להתחקות על עקבותיה של הוליס. היא עברה להתגורר בניו יורק. הוא כתב לה מכתב בו הציג את עצמו, והזמין אותה להתכתב עמו. ימים מספר לאחר מכן קיבל ג'והן צו קריאה לחיל הנחתים, הוא גויס ונשלח לשרת באירופה של מלחמת העולם השנייה. במשך השנה וחצי של השירות, היו מכתביה של הוליס כמו צינור של חמצן עבורו והוא חי ממכתב למכתב. כשלא קרא, כתב. וככה, למדו השניים להכיר זה את נפשה של זו לפני ולפנים. כל מכתב היה כזרע שנפל על קרקע פורייה, ניצנים החלו ללבלב וסיפור אהבה גדול נרקם ביניהם.

ג'והן ביקש מהוליס לשלוח לו תמונה, והיא סירבה. היא אמרה לו שאם הם באמת אוהבים אחד את השני, אז המראה הוא בכלל לא חשוב. כשהגיע סוף סוף זמנו לשוב חזרה מאירופה הביתה, הם קבעו את הפגישה הראשונה שלהם: 7:00 בערב, תחנת גרנד סנטרל בניו יורק. "אתה תכיר אותי לפי השושנה האדומה שאענוד על דש בגדי" אמרה לו הוליס. והרגע אכן הגיע. 7:00 בערב, ג'והן בתחנה, מסתכל מסביב, מחפש בחורה עם שושנה אדומה בדש בגדה. בחורה שאת פניה לא הכיר, אך לבה היה כספר הפתוח בפניו, הספר המרתק ביותר שקרא בימי חייו. מכאן והלאה אני נותנת את רשות הסיפור לג'והן עצמו: אישה צעירה באה לעברי. גזרתה ארוכה ודקיקה. שערה הבלונדיני צנח תלתלים תלתלים על כתפיה. עיניה היו כחולות כמו פרחים. שפתיה וסנטרה מזדקרים בנחישות מעודנת, ובחליפתה הירוקה היא נראתה כמו האביב בשיא פריחתו. התחלתי מתקדם אליה, לא שם לב בכלל שהיא איננה עונדת שושנה אדומה על דש חליפתה. כשהתקרבתי אליה נדמה היה לי שהבחנתי בצל צילו של חיוך פרובוקטיבי בזוויות פיה. "הולך בכיוון אלי, מלח??" מלמלה כלפיי.

בדחף כמעט לא בר שליטה נתתי צעד אחד נוסף לעברה, ואז, באותו רגע! בדיוק, ראיתי את הוליס. היא עמדה בקו ישר מאחורי הבחורה המדהימה. היא נראתה אישה בערך בשנות הארבעים לחייה, שערה מאפיר ותקוע מתחת לכובע מרופט. היא הייתה הרבה יותר מסתם שמנה, ממש ענקית, וקרסוליה העבים היו נתונים בתוך נעלי גולדה שטוחות עקב וחסרות חן. הבחורה בחליפה הירוקה התרחקה מהמקום בצעדי ענק. אני הרגשתי כאילו נחציתי לשניים, כל כך עז היה רצוני ללכת בעקבותיה. ויחד עם זאת, כל כך הייתה עמוקה ערגתי לנפש בה התאהבתי, לאישה שרוחה ליוותה אותי וחיזקה אותי לאורך כל המלחמה.

והנה שם היא עמדה. פני הירח החיוורות שלה נראו טובות לב ומבינות, עיניה האפורות היו חמימות והקמטים מסביבן הוסיפו לה נופך נעים. לא היססתי לשיניה אחת! אצבעותיי לפתו בחוזקה את הספר הכחול הקטן והמשומש שהיה אמור להיות הסימן לפיו היא תכיר אותי. אולי לא יהיה כאן רומן גדול, חשבתי, אבל תהיה כאן חברות נפלאה, אולי אפילו טובה יותר מסיפור אהבה, חברות שאני אדע להוקיר ולהעריך. זקפתי את כתפיי, נמתחתי, הצדעתי בפני האישה, והגשתי לה את הספר הכחול, וכל זאת למרות שכמעט נחנקתי מגוש של מרירות ואכזבה שהחליק במורד גרוני.

אני לוטננט ג'והן בלאנשארד" הצגתי את עצמי רשמית, "ואת בטח העלמה הוליס מיינל. אני כל כך שמח שיכולת לפגוש אותי. האם תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב?" פניה זרחו בחיוך רחב. "אין לי מושג מה הולך כאן, חיילצ'יק שלי" היא אמרה בקריצה ממזרית, "אבל הבחורה הצעירה שהייתה כאן לפני כמה דקות, זו עם החליפה הירוקה, ביקשה ממני לענוד את השושנה הזאת על דש בגדי.

היא אמרה שאם במקרה תזמין אותי לארוחת ערב, להגיד לך שהיא מחכה לך במסעדה הגדולה מעבר לכביש. היא אמרה שזה איזה מין סוג של מבחן. תהרוג אותי אם אני מבינה מה קורה כאן.