"איזהו החכם? הלומד מכל אדם" (מסכת אבות ד', א')
ראשית חיינו היא כעובר בתוך הבטן של אמא. אחרי 9 חודשים אנו יוצאים לעולם ומתחילים את דרכינו כאינדיבידואלים בעולם. אנחנו מתחילים ללמוד לדבר, ללכת, להתאפק. אנחנו מתחילים להבין מהי המציאות שלנו ואיפה אנחנו חיים. לאיזה משפחה הגענו ומה מקומנו בחברה. בגיל 6 אנחנו נכנסים לכיתה א' וכביכול מתחילים את הלימודים בבית הספר. האם נכון לחשוב שרק מגיל 6 אנחנו לומדים? האם ניתן ללמוד מאדם המתפקד בחיינו כמורה? אם כן, אז איך למדנו ללכת? לדבר? שהרי עמידה על הרגליים נעשית ע"י כל אדם ולו הפשוט ביותר ואפילו בע"ח. האין זו למידה?
במהלך חיינו אנו נתקלים בכל מיני אנשים שבאים מרקעים שונים, תרבויות שונות ומעמדות שונים. כל אדם שונה מרעהו במהותו ותכליתו. כל אדם עבר דברים שונים בחייו ועל כן ידיעותיו שונות. ככשני אנשים שונים נפגשים, כל אחד מהם ילמד משהו חדש. אם זה סיגנון דיבור, דרך לבוש, עמידה על דיעה, כושר מנהיגות, שרידה ואפילו גניבה והריגה. כשאנחנו רואים שונה שבעינינו טוב, נפעל בכדי להכניס בנו את השינוי. וזוהי דרך של למידה. הסתגלות לדבר חדש. ואם השינוי בעינינו רע, נלמד לא להכניס אותו בנו. על כל מקרה, למדנו משהו. גם אם איננו מודעים לכך.
למידה מאדם חכם, בעל ידע, היא ברורה. אך מה נחשב לידיעה? לחוכמה? האם חוכמה וידיעה נחשבות רק במדעים, במחשבים, באומנות? האם האדם שאלמד ממנו, בעל הידע, חייב להיות בעל תואר שני במדע המדינה? או פרופסור גדול לפסיכולוגיה? ומה לגבי חוכמה רחוב? האין זו חוכמה גולה יותר מלהבין ניירות ערך או מאזנים של חברות? אולי כן, ואולי גם לא. תשובה לשאלה זו נמדדת באורח חייו של אדם ומה הוא חווה בדרכו. בפני אילו בעיות הוא עומד, אילו כלים עומדים לרשותו, מה דרוש לו על מנת להתקיים בכבוד ואיך הוא בוחר להתמודד.
אנסה להציג דווקא את הלמידה מאנשים שאנו נוטים להמעיט בערכם כאנשים חכמים בעלי ידע שניתן ללמוד מהם.
הגנב, דמות שנחשבת ע"י החברה כשלילית, רעה ואסורה. מה ניתן ללמוד ממנה? אם גנב נתקל בדרכינו, ישנן 2 אפשרויות. שנלמד ממנו את אומנות הגניבה או שנלמד איך להתגבר על יצר הגניבה. לגנוב זה לא דבר קל. לא כל אדם מסוגל לגנוב, ואם אדם כזה גונב הרי שלמד זאת מהגנב. למידה זו אולי לא טובה או אסורה אבל זוהי למידה של דבר חדש שאותו למדנו מאדם שיודע את מה שאנחנו מחשיבים כטיפשות, כשפלות, כרשעות, אבל זוהי חוכמה וידיעה אם אין אנו מכירים בכך.
הילד, דמות שלרוב קטנה מאיתנו. אנו נחשבים לבוגרים, אנשים בעלי ידע וניסיון ואילו הילד נתפס בעינינו כמשהו שטחי שאינו יודע כלום. אנחנו, כמבוגרים, כבר אנשים מאופקים, יותר סגורים ומודעים לעולם האמיתי. הילד הוא התמים, זה שאומר את אשר על ליבו, לא מפחד להגיד שהוא אוהב. מהילד, שציור אחד פשוט של בית ועץ גורם לו אושר, אנו יכולים ללמוד את דרך הרגשות. שהדברים הקטנים, כמו שמש וציפורים, יכולים לגרום לאושר עילאי. אנחנו לומדים לא לפחד, לאהוב, לחייך, להיפתח ומהו כוחו של חיבוק אחד של תקווה. כל זאת מילד קטן, אולי בן 5.
אדם פשוט, מעולם לא למד מקצוע, עובד בעבודה פשוטה, משכורת מינימום בקושי. מה אפשר ללמוד ממנו? מה הוא יודע? בחיים שלו לא למד כלום, אולי אין לו אפילו בגרות וכנראה שנשר מהתיכון. מה הוא יכול ללמד אותנו? הוא יכול ללמוד אותנו איך לשרוד. איך להתקיים במינימום. איך לשלם חשבונות ולהשאיר כסף לאוכל ובגדים. איך לתמרן בכדי לגמור את החודש, איך להמשיך עם תקווה לעתיד טוב יותר.
אני מאמינה שמכל אדם אפשר ללמוד משהו. כל אדם יודע משהו שאחרים לא יודעים. כל אחד בתחומו שלו. בחיים אנו נתקלים בהמון דמויות ואנשים שונים וחדשים. מכל אחד מהם, אפילו ההומלס שראינו ברחוב, אנחנו לומדים. לא עובר יום בלי שנלמד משהו חדש על החיים, על עצמנו, גם אם אנחנו לא מרגישים את זה, את ההשלכות נגלה בעתיד. כשהלמידה תתחיל להשפיע. ואז נברך על היום שראינו את ההומלס ברחוב, עגום, לא מגולח ומזונח, ולמדנו ממנו שבית זה הדבר החשוב ביותר.





