הלכת ורק עכשיו הבנתי את חשיבותך בשבילי,
הלכת והשארת אותי לבדי,
לבד עם הזכרונות,
לבד עם התמונות,
תמונות שלך,
תמונות אשר מכאיבות לי,
רוצה לראותך...
אבל אתה כבר לא איתי,
לא רואה אותך יותר,
נעלמת...
ואיתך החיוך והאושר,
כל כך רוצה לראותך,
לפחות לכמה שניות בודדות,
לראות את החיוך הזה..
החיוך אשר גורם לי לצמרמורות,
המבט...
המבט הממושך שלך בי,
אז...
כשהייתי רואה אותך לא הבנתי עד כמה אתה חשוב לי,
אבל עכשיו...
כשהלכת והשארת אותי לבד להתמודד עם הגורל שלי,
הבנתי עד כמה אתה חשוב לי,
עד כמה אני רוצה אותך...
עד כמה אני רוצה לראות את החיוך הקסום שלך...
ואת המבט...
המבט אשר הוא בעצם הדבר היחיד שנשאר לי ממך,
אנשים גדלים ומשתנים...
אבל השינוי שעובר בך הוא הכי גדול...
כבר לא מזהה אותך,
רק המבט...
המבט מזכיר לי אותך,
את הימים האלה שבהם ראיתי אותך כמעת כל יום...
הימים שלא יחזרו לעצמם יותר אף פעם,
בצער רב ממך אני נפרדת אהובי...
כי מפחדת...
מפחדת לשכוח את המבט האהוב,
המבט שלך...
מפחדת לשכוח אותך,
מפחדת להתבגר ולהבין שזהו...
הכל נגמר
*****************************************************
למרות שזה מאוד דומה למה שקרה לי,
אבל זה לא עלי,
זה על ידידה שלי,
ראיתי איך היא סובלת,
והחלטתי לכתוב בשבילה את זה,
היא אהבה את זה מאוד,
המצב רוח שלה קצת השתפר,
אבל למרות הכל הכאב עוד לא עבר,
כאב כזה לא עובר מהיום למחר,
אלה הוא משאיר צלקת בלב לכל החיים...
מקווה שאהבתם/ן,
תגיבו ב',
זה מאוד חשוב לי,
ת' מראש,
שלכם/ן,
באהבה רבה,
הודיה לוי 😉




