קודם כל..אחרי המווווווווווווווןןןןןןןןןן המוןןןןןןןןןןןןןןןן מחשבה..החלטתי [FONT=Arial][SIZE=7]כן[FONT=Arial][SIZE=1] לפרסם את הסיפור שלי..
[COLOR=red][SIZE=7][FONT=Arial] הסיפור הוא פרי דימיוני של המחבר, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי לחלוטין
כשהצמדתי לו את הסכין לגרון, הוא אמר:
"אני אוהב אותך, את יודעת שאני אוהב" בקול הכי מתחנן ששמעתי, ונהנתי מכל רגע.
"אתה יודע שתמות בסוף, לא?" אמרתי בקול רך, מזוייף.
"לא לא,בבקשה לא! מה את רוצה שאני אעשה? אני, אני אעשה הכל!!"
חשבתי לרגע, הכל?
הוא יעשה הכל?
אולי אגרום לו לסבול לפני המוות, המוות , שמחכה לו כבר שעה ארוכה.
"אז מה אומרת.?"האיץ בי
"לא פניתי אלייך, אז למה דיברת? "אמרתי באותו קול, הרך, המזויף
"סליחה, רק תזיזי את הסכין, זה לא מה שאת באמת רוצה" אמר, באותו קול מתחנן,
"מאיפה אתה יודע מה אני רוצה? אם כל החיים לא ידעתף אל תתחיל למכור לי פסיכולוגיית סרטים בגרוש!"
"פעם אהבת אותי.." אמר, בקול קצת מתחזק
"פעם, הכל היה אחרת, אז אפילו אל תנסה, זה לא ילך לך" אמרתי בקול רגוע
"מה קרה לך מירי, למה הכל השתנה?"
"אתה אשם, ואתה יודע את זה, אם החיים שלי נהרסו בגללך, האמון שלי באנשים הלך, ומי שאשם-.." כמעט פרצתי בבכי, ולא יכולתי שיראה את הדמעות, הדמעות האלו,הם הניצחון שלו.
הסתובבתי והלכתי לקצה החדר, מזל שקשרתי אותו-חשבתי לעצמי.
"יש לי שאלה אלייך" אמרתי
"איך אתה מעדיף למות?"
"מה?", שאל , בקול חנוק מדמעות
"כי סכין, זאת עבודה די מלוכלכת"אמרתי
מזה הרבה זמן לא ראיתי דמעות בעיניו- עכשיו אני ניצחתי.
"הגיע זמנך..מה"
"לא..לא" בכה
לקחתי את האקדח מהשולחן, התקרבתי אליו ואמרתי:
"למסור משהו לאמא,או לעוד מישהו? " אמרתי בקול רגוע
"אל תעשי את זה, אני מצטער על ..על"
"אין לך מה להצטער, עשית את הכל, מכל הלב."
כיוונתי את האקדח לראשו, נשקתי לשפתיו, והוא החזיר לי נשיקה, הנשיקה הטובה בחיי.
"אני אוהבת אוך, תמיד אהבתי, ותמיד אוֹהב" אמרתי
כשיריתי בו-עיניו נעצמ במין שלווה כואבת,
ובבכי אינסופי, חגגתי את ניצחוני.





