אז שוב הקיץ חלף והחורף עושה את דרכו לכאן..
אני מפחדת לראות אותם מחובקים. אני מפחדת לראות את ידיו על מותנייה את שפתיו בין שפתייה..
מחוץ לחלון, הוא שורק לעברה ואני מסתתרת לא רוצה אבל חייבת מנסה לצאת, לצעוד בשקט רגע מחשבה הוא רגע תהילה.. אבל תוך שניה אני מאבדת את הרגע ונופלת. הנפילה מכאיבה עוצרת היא נשימה
משניה לשניה אני זקוקה רק לך.. צועקת את שמך אך איש לא ישמע הצעקה היא לעברך
אך לעולם לא תדע אותה! קולך מצידו השני של הטלפון חונק את לבי, הדמעות שמתחילות לרדת
מציפות בכחול את חדרי, מרוב עומס של דיכאון ודפים של שיברון אני מניחה את ראשי בכרית
וממשיכה לבכות בשקט.. אתה מצאת אהבה חדשה ואני בטוחה שעד למוות היא איתך.. האהבה הזאת
הרגה אותי אין לך מושג איך היא משגעת אותי. אני בתמימות לא שואלת משחקת לא יודעת
לא מתעניינת כשמבפנים אני נקרעת. לא מנסה לחשוב לא מנסה לראות גם לא מנסה להרגיש
ללא צומת לב של איש. הכל קורה מעצמו המילים נופלות לבד, כמו שבניין יכול התמוטט ככה
לבי החל להתפרק.. שלב שלב אך בשניה אחת רגשות שהצטברו פתאום כלא היו ואני שם עוד יושבת
פלא שאני מחכה.. אבל מה יעצור אותי מלחשוב עלייך חזרה? הבניין אומנם בבנייה אבל לבי כבר נצלה בלהבה
והיא צוחקת ומעמידה פני מסכנה ואתה נותן לה חיבוק ונופל ברשתה.. כולם את זה ידעו אך לא אמרו מילה..
ידעו שאני בשבילך והבכי יצא גם ממך.. פלא שבכית זה היה הפתעה גמורה כמו שאתה לדברים ההם לא ציפית
אני לא ציפיתי ליחס הזה ממך.. מה שעוד נשאר לי להגיד.. זה תודה על ימים של שקט ומחשבה.. על תקופות
של בדד שהבנתי מי אתה ולא חזרתי על אותה טעות קטנה.. נשארתי לבד אבל בחיוך גדול כי האהבה שלך
היא חיסרון עמוק ואם תסתכל אחורה אני כבר לא בוכה בשקט וכבר לא מתחבאת.. הכרית כבר לא רטובה גם לי יש אהבה חדשה.. אני יקדיש לו את מה שבחיים לא הייתי מקדישה לך.. וזה את לבי שאכן רצה להתמסר לך





