-*-חיוך באפלה-*-
שמי אמילי ואני בת 18,
מגיל קטן הייתי ילדה מאוד מתוסבכת...
תמיד היו מאשימים אותי בכול מה שהיה קורה,
ובגלל זה הייתי תמיד מסתבכת,
בגיל 13,
הבנתי שהגיע הזמן שאני אכך ת'חיים שלי בידיים,
ואפסיק עם זה,
כי בגלל הסיבות האלו תמיד הייתי ניכנסת לדיכאונות עמוקים,
וכמה פעמים רציתי לשים קץ לחיי,
כי פשוט היה נמאס לי,
להיות תמיד האשמה,
גם כשלא הייתי עושה כלום,
לא חשבתי כבר שיש לי למה לקוות...
כי החיים הם יותר מידי אכזריים,
אנשים נולדים בשביל למות,
אז למה להיוולד?!,
אם אנחנו יודעים מראש שאנחנו הולכים למות...
ועם השנים המוות ניראה יותר ויותר קרוב...
למה לחייך,
עם אחריי כמה דקות יקרה משהו שיגרום לנו לבכות?!,
למה לצחוק?!,
עם החיים כול כך קשים...
על מה בדיוק יש פה לצחוק?!,
בגיל 13...
נכנס לחיי מישהו,
שאחריי כמה שנים קרה לו את אותו הדבר שקורה לכולם בסופו של דבר...
הוא מת...
הוא היה חולה בסרטן,
התאהבנו,
ופתאום הודיעו לי שזהו...
שלא יכלו להציל אותו והוא מת...
מאז הבנתי שהגורל שלי אף פעם לא ישתנה...
ושאני נולדתי בשביל לסבול...
לא ראיתי אור בקצה המנהרה...
למרות שכולם/ן ניסעו לשכנע אותי שאני אמשיך לקוות ולהאמין באהבה,
אבל לא הקשבתי להם/ן...
כי פשוט הגעתי למצב שאני לא יכולה יותר...
עכשיו אני לא בין החיים...
עכשיו אני למעלה בשמיים...
למרות שעל האדמה עם כול האנשים שהיו יקרים לי היה לי קשה,
אבל פה עוד יותר...
אני מתגעגעת עלייהם/ן ורוצה לחזור...
אבל אין כבר דרך חזרה...
אני ת'החלטה שלי לקחתי,
ואיתה קטעתי ת'חיים שלי,
שמתי להם קץ
********************************************************************
איך הסיפור הזה?!?!?!...
תפציצו בתגובות...





