Kהבה א+ KפWר לקחת...בתאלוששש

סיפור עםם מסר.ארוך אבל שווה קריאה!!!!!





---אהבה אי אפשר לקחת----


בצעדים איטיים פסעה דנה מקיפה את הכיכר העגולה פעם אחר פעם, ראשה מושפל, שפתיה חשוקות.
סופרת בלי קול את הדקות העוברות, את הימים שחלפו מאז באה לכיכר עם אלינה, עולה חדשה בעיר, בארץ, בשכונה, בשכונה ובכיתה.
העובדה שמשפחתה של אלינה שכרה דירה לא הרחק ממנה, סייעה לדנה לפרוש עליה את חסותה.
ביום הראשון להיכרותן הזמינה את אלינה להצטרף אליה לסיבוב בקניון הסמוך לביתן.
חשבתי שאני עושה מצווה, חיוך מריר היסתן על שפתיה של דנה, חשבתי שאני עוזרת לה ובאמת עזרתי לה..על חשבוני..
עצרה לרגע בכיכר שבחזית הקניון, מול פסל האבן שמעולם לא התעכבה לידו.
ראתה איך קרני השמש האחרונות צובעות את הגוף השייש באדום ואחר משכה בכתפיה, עדיין לא מבינה מה מסמל הפסל הזה
והמשיכה ללכת בצעדים כבדים, מדודים, מונה בזיכרונה כמה פעמים באה למקום הזה לפני היום בו צירפה את אלינה לטיולה.
פעם היא נהגה לבוא לכאן כל יום. וגם כיום היא באה לכאן בכל אחר-צהריים, אבל כיום...
במקום להתקדם, כמו תמיד, לעבר דלתות הזכוכית המסתובבות, נשארה בכיכר.
במקום להתחיל את השיטוט המהיר בין חלונות-הראווה, התיישבה על ספסל אבן, בפינה מרוחקת.
לא התיישבה, אלה צנחה עליו. ואנחה עמוקה נמלטה מגרונה, כאילו אספו כל כוחותיה בהליכה הרגלית סביב הכיכר.
ושוב השפילה פניה וחשקה שפתיה, מחניקה את הדמעות
"איבדת משהו?" הגיע לאוזניה קול זר.
דנה הנידה ראשה לשלילה "לא".
"חשבתי שאיבדת משהו", אמרה הקשישה שהשעינה את מקל ההליכה שלה על הספסל והתיישבה לצד דנה, מבלי לישאול אם נוכחותה רצויה או לא.
וכי מה עוד יש לה לעשות? כל בוקר הולכת לבנק. לא שיש לה עסקים גדולים, אבל הולכת לשם כדי ליראות אנשים, לעמוד בתור, להסתכל, אולי למצוא מישהו שאיתו אפשר להחליף שתי מילים.
שעתיים לאחר-מכן, כשהיא מסיימת את ענייניה בבנק היא הולכת לקופת חולים. לא שיש לה מחלה מיוחדת, אבל הולכת לשם כדי לראות אנשים כדי לעמוד בתור, אולי למצוא מישהו שאפשר לאחל לו בריאות ואריכות ימים. ואחר-כן היא הלכת לכיכר.
וכאן היא לא צריכה לעמוד בתור. רק לשבת על ספסל אבן בצד, ולהסתכל על אנשים הנוהרים לקניון, על ילדים שמטפסים שוב ושוב על המגלשות על זוגות אוהבים שעדיין לא הבינו שהאהבה היא עיוורת אבל השכנים רואים, על דנה...
דנה מעולם לא הבחינה בקשישה שישבה על ספסל האבן, בצד.
חמישה חודשים נהגה לבוא לכיכר הזאת, מידי יום ביומו, ומעולם לא הבחינה בה. ולא פלא.כשבאה לכאן בעבר היו לה עיסוקים מעניינים יותר, והיא לא העיפה מבט לעבר הספסלים שבכניסה, אבל הקשישה ראתה את דנה מידי יום. ראתה אותה מגיעה לכיכר בפסיעות מהירות, בעיניים נוצצות ראתה אותה נופלת לזרועותיו של נער שחיכה לה מאחורי הפסל.
ראתה אותם מתנשקים באור הדמדומים ואחר-כך מתרחקים ונבלעים בקניון ההומה, זרועו על כתפה וזרועה סביב מותניו.
"ועכשיו ראיתי אותך הולכת ככה, מסביב לכיכר, עם האף באדמה" הוסיפה הקשישה, כמדברת אל עצמה..
"אז חשבתי אולי איבדת משהו"
דנה הפנתה ראשה למד. זה בדיוק מה שהיה חסר לה. שאישה זקנה ומשועממת תתחוב את אפה האחרון לענייניה ותתחיל להמטיר עליה שאלות. הרי היא באה לכאן כדי להתבודד כדי לשתוק.
רגע קל שתיהן שתקו, כל אחת מהן מכונסת בצד אחר של הספסל ואחר, מבלי לדעת למה, אמרה דנה:
"כן איבדתי.."
הקשישה שכבר נואשה מהנערה החמוצה שעד כה לא האירה לה פנים, נפנתה אליה בחיוך ידידותי.
"משהו חשוב?" שאלה
דנה הנהנה בכבדות "כן, חשוב".
"משהו יקר?" שאלה הקשישה בסקרנות גוברת.
דנה הנהנה שנית. "כן, יקר מאוד".
ושוב נפלה בניהן דממה. כעת חשו השתיים קצת יותר קרובות זו לזו,אבל עדיין מרוחקות. הקשישה אינה יודעת אם להוסיף לשאול, דנה לא יודעת אם להתחיל לספר.
"איפה?" התרווחה הקשישה על הספסל.
"מה איפה?" התפלאה דנה.
"איפה איבדת את הדבר החשוב והיקר הזה?"
"כאן", קולה של דנה היה יבש. בימים הראשונים שהייתה מדרת על מה שקרה לא יכלה שלא ליצעוק,שלא להתפרץ.
כעסה על אלינה. "למה גנבת אותו ממני? הרי ידעת שהוא שלי, שהוא החבר שלי!" כעסה על ירון "כזה חבר אתה!? חמישה חודשים אתה יוצא איתי וביום בהיר אחד מחליט לעזוב אותי לטובת אחרת?" כעסה על עצמה.
"למה הייתי צריכה להזמין את אלינה? למה צרפתי אותה לפגישה עם ירון? הרי אם לא הייתי מתנהגת כמו שכנה טובה, שרוצה לעשות מצווה ולעזור לעולה החדשה בחבלי הקליטה, היא לא הייתה פוגשת את ירון ולא הייתה גונבת לי אותו"
אבל עכשיו, בחלוף חודש ימים, היא יכלה לספר על כך בטון רגוע, מפוכח. כיום, בחלוף ההלם הראשוני, היא הבינה שאי אפשר לגנוב אהבה שאם ירון נטש אותה לטובת אחרת-סימן שמעולם לא אהב אותה כמו שחשבה, ושגם ללא תיווכה
כ-"שדכנית" היה פוגש את אלינה, במוקדם או במאוחר והם היו מתאהבים, האחד בשנייה. אך הניתוח ההגיוני שח הנמב לא הקל על כאבה. במשך חמישה חודשים היא נהגה לבוא לכיכר הזאת, מדי יום ביומו כדי לפגוש את אהובה ירון.
עבורה הייתה זו "כיכר האהבה". וגם בחודש שחלף מאז הפרידה היא המשיכה לבוא לפה מידי יום ביומו, רגליה כמו נושטות אותה בניגוד לרצונה שהפכה ל"כיכר האכזבה".
"מתי?" קולה של הקשישה קטע את הרהוריה.
"מה מתי?"

"מתי איבדת את הדבר היקר והחשוב הזה?" דנה נעצה עיניה בנקודה מרוחקת באופק.
"לפני חודש".
"לפני חודש",חזרה האישה על דבריה, אחר פתחה את ארנקה השחור, שלפה ממנו מטפחת ומחתה עגלי זיעה שנקוו במצחה, החרוש קמטים. "לפני חודש", מלמלה פעם נוספת, ודנה התאפקה שלא להטיח בה: "אל תצחקי עלי! זה לא מצחיק! אולי זה נישמע טיפשי שאני באה לכאן לחפש משהו חשוב ויקר שאיבדתי לפני חודש, אבל אין לך מושג מה חשוב ויקר לי.."
נשכה את שפתיה התחתונה. גם הקשישה שתקה ואחר, מבלי לשאול את דנה אם היא כן או לא מעוניינת לשמוע את סיפור חייה-התחילה לדבר.
"פעם היה לי אהוב.פעם הייתי יפה. זה קרה לפני ארבעים וחמש שנים, ארבעים ושש שנים למען הדיוק. והוא היה יפה. מה זה יפה? יפה כמו שחקן קולנוע".
דנה גיחכה בליבה. אם תעצום עיניה תוכל לחלום, שהזקנה אינה מתארת את אהובה משכבר הימים, אלא את ירון.
"אהבתי אותו" המשיכה האישה, מחליקה על שערה הכסוף,
אבל ההורים שלי לא אהבו אותו. אמרו שהוא יותר מדי יפה. שהוא לא רציני. שבחור כמוהו עלול לסבך בחורות יפות בצרות".
לאט לאט נשאה דנה את מבטה אל האישה, סקרנותה מתעוררת.
"אבל אהבתי אותו" קולה החרישי של הקשישה הפך לתקיף, כאילו בעיני רוחה היא שוב אותה בחורה צעירה, הנצבת מול הוריה ומלמדת סנגוריה על אהובה.
"אהבתי אותו והוא אהב אותי, למרות שבאותם הימים לא היה נהוג לעשות משהו נגד ההורים, החלטנו לברוח והלתחתן.
ורק לאחר שנהיה נשואים כדת וכדין נחזור לבית הורי, ואז לא תהיה להם ברירה והם יאלצו להשלים עם העובדה".
דנה הזדקפה, בוחנה את בת-שיחה בעיניים גדולות. דקות ספורות קודם-לכן ראתה בה עוד קשישה משועממת המחפשת קורבן כלשהו, שיעזור לה להעביר את שעות אחר-הצהריים הארוכות.
לעולם לא הייתה מנחשת שהאישה הזאת,הקמוטה הנשענת על מקל הליכה, הייתה פעם צעירה יפה ומאוהבת.
"אבל הייתה לי אחות קטנה", לפתו ידיה של הישישה את המטפחת הלבנה, ספוגת הזיעה.
"ואהבתי אותה. היא הייתה לא רק אחותי היא גם הייתה החברה הכי טובה שלי. ורק לה גיליתי שאני נפגשת עם אהובי בסתר. הוריי אסרו עלי להתראות איתו, ורק היא ידעה שאנחנו נפגשים מאחורי גבם. היא גם הייתה האליבי שלי.
היינו אומרות להורים שאנחנו יוצאות לטייל ביחד,והיא הייתה מלווה אותי עד למקום המפגש עם אהובי. ובלילה ההוא, הלילה האחרון שלי בבית הורי, הלילה האחרון שלי כבחורה רווקה, לא יכולתי שלא לגלות לאחותי שבעוד מספר שעות אני אברח איתו ואתחתן איתו. הייתי חייבת לספר לה!"
מסך שקוף כיסה לפתע את עיני הקשישה והיא מיהרה למחות את הדמעות.
"הוא בא בלילה, כמו שהבטיח. בחצות. עם סולם. ואני השארתי את החלון פתוח, כדי שיוכל להיכנס. והוא התגנב לדירה. אבל לא אותי הוא לקח. הוא ניכנס לחדר הסמוך לשלי, שבו ישנה אחותי הקטנה. ולקח אותה".
צמרמורת עברה בגופה של דנה, ולא בגלל הרוח אלה בגלל הצמרות שחשה בכל גופה.
"אולי הוא התבלבל" אמרה.
"הרי זה היה בחצות הלילה, היה חושך. אולי הוא לא ראה ונכנס בטעות לחדר של אחותך".
ידיה של האישה, שאחזור במטפחת, קפאו לרגע. אחר נפנתה האישה לעבר דנה ובפעם הראשונה מאז פצתה את פיה היא חייכה.
"הוא לא התבלבל ילדתי. הוא לא טעה. אומנם היה חשוך בכל הדירה אבל הוא לא התבלבל. אני התבלבלתי בגלל שאהבתי אותו. וכיוון שהייתי כל כך מאוהבת, הייתי עיוורת ולא ראיתי שהוא לא אוהב אותי, אלא אותה".
"מאיפה את יודעת?" התנצחה דנה, שהסיפור הרומנטי גירה את דמיונה.
"אני יודעת,אני יודעת" נאנחה הזקנה..

הם נשואים כבר ארבעים ושש שנים יש להם ילדים ונכדים, ולפעמים אני רואה אותם ברחוב. הם עוד מטיילים יד ביד, כמו זוג צעיר. והיא לא מוכרחה להישען על מקל הליכה.. יש לה אותו".
דמעות צורבות הציפו את עינחה של דנה היא שאלה את עצמה, על מה בעצם היא בוכה. על אכזבתה המרה של הקשישה שהיא בקושי מכירה? על אכזבתה שלה?
"כולם כבר שכחו את הסיפור הזה" הוסיפה הזקנה, מחזירה את המטפחת לארנקה.
"אחרי שהתחתנו הם באו לבשר להורי שהם נשואים והורי שכחו כמה שהם שונאים אותו וקיבלו אותו כמו בן. אחותי שכחה את איך בגדה בי ובסוד שלי וגם הוא שכח איך ישב ורקםם איתי את התוכניות לבריחה. רק אני לא שכחתי".
"את עוד אוהבת אותו?" שאלה דנה.
להפתעתה, האישה הנידה ראשה לשלילה "כבר לא. פעם אהבתי אותו מאוד. וגם בשנים הראשונות, כבר היה בעלה של אחותי הקטנה. המשכבתי לאהוב אותו, לכן הסתגרתי מהבוקר עד הערב בחדרי, ליד החלון שממנו הוא היה אמור לחטוף אותי, ולא יצאתי עם אף אחד, החרמתי את שתיהם גם אותו וגם אותה. מאז אותו לילה לא החלפתי איתם אף מילה. לא באתי לטקס ברית המילה של בנם הבכור, לא באתי לטקס הכלולות של בתם, אני לא מכירה את הילדים שלהם, אני לא מכירה את הנכדים שלהם ועד היום, כשאני ניתקלת בהם ברחוב אני עוברת לצד השני של המדרכה..
"את צודקת" דנה הניחה ידה על כתפה של האשה כמבקשת לעודדה."את צודקת.הם עשו מעשה מחפיר. ומגיע להם שלא תסלחי להם ולא תדברי איתם לעולמים."
האישה שכבר ישבה קרוב אליה התרחקה קמעה הרימה את מקל ההליכה.
"אולי אני צודקת" אמרה בקול מריר.
"אבל מה זה יעזור לי שאני צודקת? הרי הםם כבר נשואים 46 שנים מאושרים עם הילדים והנכדים, ואני...אני לבד. רווקה. הוא היה האהבה הראשונה שלי והאהבה האחרונה שלי. לא התחתנתי, לא בניתי בית, לא הקמתי משפחה.
דנה נשענה על הספסל המומה.
"חשבתי שאני מענישה אותו" הוסיפה הקשישה.
"חשבתי שאני מענישה אותי את אחותי הקטנה, אבל למעשה הענשתי רק את עצמי. כבר 46 שנים אני חיה את האהבה שהייתה לי פעם"
ואחר היא הישירה מבטה אל דנה.
"אני ויודעת מה איבדת. ראיתי אותך איתו.. כל יום אני באה לפה. הוא באמת נחמד. בזמני אמרו 'בחור יפה'. היום אומרים 'חתיך'. אבל את עוד צעירה. אל תהיי כמוני. אל תחזרי על הטעות הנוראה שאני עשיתי".
ואחר בצעדים כבדים נשענת על מקל ההליכה, היא התרחקה מהספסל.
שעה ארוכה ישבה דנה על הספסל עוקבת אחר דמותה המתרחקת, ואחר קמה והחלה לחצות את הכיכר. היא עוד לא שכחה את ירון. גם לא תישכח אותו עד מחר. אבל מחר, אפילו אם רגליה יתעקשו למשוך אותה לכיכר, היא לא תבוא לכאן. היא לא תטביע את עצמה בזיכרונות.
היא תשמור אותם לשעות הקטנות של הלילה. תרטיב את הכר, אבל כלפי חוץ תנסה לפתוח דף חדש. והיא חייבת. בעוד שישים או חמישים שנה, כאשר תגיעה לגילה של אותה קשישה, היא לא רוצה לימצוא עצמה נשענת על מקל הליכה. היא רוצה שיהיה לה על מי להישען. חבר לחיים שיאהב אותה באמת.


ה=ס=ו=ף