שכבתי מכורבלת על המיטה.
ראשי מתחת לכרית והרשתי לעצמי לעשות את הדבר שכול כך הרבה זמן מנעתי מעצמי. אמא שלי אומרת שדמעות מביעות חולשה "נגבי את הדמעות האלה" הייתה צועקת עליי מבלי לעשות את הדבר שהכי נזקקתי לו- חום ואהבה, מישהו שיניח עליי את ידו ויראה לי שיש לו מעט הערכה או חיבה כלפיי.
הרגשתי את הדמעות החמות יורדות על פניי. ראיתי בדימיוני שוב אותה,מסתכלת עליי במבט הזה שכול כך שנאתי. מסתובבת ומניפה את שערה.
הרגשתי את הגוש כעס הזה תקוע לי בלב, רציתי לפרוק אותו. יותר מכול דבר אחר בעולם רציתי לדעת שאין את המתנחל הזה שתקוע לי בלב, הכעס הכאב והבושה שחברו ביחד ונכנסו למקום אחד והפכו אותו לשלם. הבכי בא מבפנים, הרגשתי את הלב השבור שלי, ביגלל כול כך הרבה סיבות וידעתי שייקח הרבה זמן עד שיחלים.
קמתי ממיטתי לאחר ששקעתי בתנומה קלה, תנומה של כאב וצער- הרגשתי איך גופי מייחל לשוב למיטה החמה אך קמתי והבטתי במראה. הופיעה מולי ילדה שאינה יכולה לחייך, החיוך נמחק מפנייה כבר ממזמן. עור לבן היה לה כאילו לא יצאה לשמש כבר הרבה זמן. ונזכרתי בתקופה שכול שתי שניות שפתיי היו מתעקלות לחיוך מבלי שרציתי. איך קרה הדבר שהפכתי לכזאתי. ניזכרתי ביום של הבית ספר. ששבר אותי.
היום שחזרתי לבית ריק באמצע היום, ואיך במוחי לא יצאה התמונה שלו מביט עליי בזילזול. האיש שהכי בטחתי והכי אהבתי פגע בי יותר מכולם. הפנתי אליו את גבי והלכתי משם, מונעת מדימעותיי לברוח.
התנגשתי בה. במכשפה ההיא. שקראה את ליבי כמו ספר פתוח. רציתי לצעוק רציתי לבכות רציתי לשבור..רציתי.
הבטתי בפנייה שהביטו בפניי. אוליי היה נדמה לי שלרגע היה רחמים בעינייה, אך לאחר שנייה הבעת פנייה השתנתה לאותו זילזול של חבר שלה.
שמעתי קול קורא מאחוריי והיסתובבתי בתקווה, אוליי זה הוא, אוליי הוא התחרט על דבריו אוליי הרגיש את ליבי הפגוע. אך זו הייתה טל, המשכתי ללכת. והנה אני כאן.
נשמע נחמד!!! תעשי המשך!!
רק חבל שאת לא כותבת מה קרה בדיוק.. ככה נבין למה היא עצובה
נשמע מעניין...רק תכתבי מה קרה לה וכל זה...
אני רואה את חדשה אז ברוכה הבאה!!!
הסיפור נשמע מאד מעניין תמשיכייי
נראה מעניין מאוד...😊 תמשיכייי
נוו אני במתח מה קרה לה =)
את כותבת מאוד יפהה
פלייזזז תני המשך
מואההה ג'ויה
אתר האהבה הישראלי