מלכודת הסיוע האמריקאי / אביעד ויסולי

במגילת העצמאות, אשר נחתמה "מתוך בטחון בצור ישראל", נקבע כי "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינה ריבונית." כיום, 55 שנה אחר חתימתה, עדיין איננו עומדים ברשות עצמנו, ועל חלק גדול ומהותי מארץ ישראל עדיין לא הכרזנו על ריבונותנו.

ראשי המדינה הבינו כבר בשנים הראשונות לקום המדינה כי ישראל תהיה מדינה ריבונית רק אם היא תשכיל להשיג עצמאות כלכלית. לשם כך הם לקחו את המשק הישראלי לשלוש שנות צנע חמור, משבר כלכלי אדיר שבמהלכו לא ניתן היה להשיג אף מספיק אוכל כדי להאכיל את כל תושבי המדינה. כל זאת על מנת שניתן יהיה להשקיע הון עתק בתשתיות ולבנות את כל מערך הישובים והתשתית התחבורתית והתעשייתית ברחבי מדינת ישראל.

למעלה מחצי מאה עברה, ונראה שאנו רחוקים היום מעצמאות כלכלית ומדינית הרבה יותר ממה שהיינו בשנות הצנע. ממשלת ישראל מבססת את הרכש הצבאי של צה"ל על ארה"ב, אשר מעניקה לנו כ – 3 מיליארד דולר בשנה. ואולם, מדינת ישראל אינה רואה אפילו סנט אחד מכל המענק הזה. אנו חייבים לקנות בכל הכסף הזה כלי נשק בארה"ב, במחירים מופקעים ובתנאים משפילים.

בזכות המענק האמריקאי, שניתן בעצם לתעשיות הבטחוניות האמריקאיות, קובע המימשל האמריקאי כיצד צה"ל רשאי להשתמש בנשק הזה, היכן ונגד מי. בגינו קובע המימשל האמריקאי עם מי ישראל תילחם ועם מי אסור לה להילחם (עיראק, איראן, מצרים והרשות הפלשתינאית). המענק האמריקאי מהווה פחות מ – 5% מתקציב המדינה, אך הוא כובל את חופש פעולתה של ממשלת ישראל במרבית פעילויות הבטחון והחוץ שלה.

מקורו של המענק האמריקאי הוא בהסכם השלום עם מצרים, לפני למעלה מ - 20 שנה. הוא בא להחליף את ההכנסות שהפיקה ישראל מבארות הנפט בסיני, בערך של כ - 5 מיליארד דולר לשנה, מהם 3 מיליארד דולר סיוע בטחוני ו - 2 מיליארד דולר סיוע כלכלי. את הסיוע הכלכלי וחלק מהסיוע הבטחוני יכלה ישראל להמיר לשקלים. באותו הזמן ערך הסיוע האמריקאי היה כ - 20 אחוז מתקציב המדינה.

מאחר וישראל קיבלה סיוע בטחוני וכלכלי בעקבות הסכם השלום, גם מצרים דרשה וקיבלה סיוע דומה, אם כי נמוך במקצת. הסיוע הזה, לאורך השנים, בנה את צבא מצרים והפך אותו לצבא המודרני והחזק ביותר בעולם הערבי, בעוד ששאר הצבאות במדינות ערב הלכו ודעכו עקב נפילתה של ברית המועצות אשר תמכה בהם באורח מסיבי. האבסורד הוא שארה"ב בנתה את צבא מצרים עד לרמה בה הוא מהווה איום על הסכם השלום בסיני (כנ"ל ברשות הפלשתינאית).

עם השנים הלכו והורעו תנאי הסיוע האמריקאי וערכו הלך וירד. נתניהו ויתר, כתוצאה מלחץ אמריקאי, על הסיוע הכלכלי וגם הסיוע הבטחוני הפך להיות מותנה אבסולוטית ברכישת מוצרים אמריקאים. התניה זו הפכה את צה"ל לתלותי בציוד אמריקאי, ופגעה קשות בתעשיות הבטחוניות בישראל. התעשיה הצבאית, לדוגמא, פיטרה למעלה מ - 60% מעובדיה וסגרה מפעלים רבים. גם התעשיה האוירית היתה מכפילה את גודלה לו חיל האויר היה מצטייד במטוסי הלביא במקום מטוסים אמריקאים וניתן היה למכור בחופשיות מטוסי ביון בעולם.

האמריקאים ככלל, כשהם משלמים על משהו הם דורשים גם זכויות בעלות וההחלטה. במקרה של ישראל, הם לא רק מגבילים את השילוב של ציוד וטכנולוגיות אמריקאיות במערכות הנמכרות לארצות אחרות, אלא הם גם קובעים לישראל למי היא רשאית למכור ציוד צבאי ישראלי לכל דבר. כך הם סכלו את עיסקת מכירת מטוסי הפלקון לסין, סיכול שעלה למשק הישראלי לפחות 3 מיליארד דולר, מבלי לחשב עדיין את אבדן המוניטין והעצמאות של ישראל בעולם.

גם אם ארה"ב מנמקת את האמברגו שהיא מטילה על יצוא נשק ישראלי למדינות אחרות בנימוקים של בטחון לאומי אמריקאי, האמת היא הרבה יותר פרוזאית - ארה"ב דואגת ליצרני הנשק שלה. וכך במסווה "מדיני" נלקחים החוזים מידי חברות ישראליות ונמסרים לחברות אמריקאיות.

כיום, לאחר הסרת האיום העירקי, תעשה ממשלת ישראל בחכמה אם תוותר באורח חד-צדדי על הסיוע הבטחוני האמריקאי. המשק הישראלי לא רק שלא יפסיד, אלא אף ירויח סכומים העולים בהרבה על גובה הסיוע, הן בפיתוח התעשיות הבטחוניות והן באפשרויות יצוא למדינות רבות בעולם החסומות בפנינו עקב האמברגו האמריקאי. בתור בונוס תקבל ממשלת ישראל עצמאות מדינית עקב שחרורה מהתלות הכלכלית בארה"ב. מהלך זה יכול להיות הצעד המשמעותי ביותר של ממשלת ישראל לקראת עצמאות כלכלית והשתחררות מהתדמית המשפילה של מדינת חסות של ארה"ב. כחזון עמוס הנביא: "ושבתי את שבות עמי ישראל...ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם."



* הכותב הוא בעל תארים בהנדסה ומנהל עסקים, אשר יזם, הקים וניהל מספר חברות בארה"ב בשנים 1983 - 1999