היי בנות.. אני הכי שמחה שאהבתם את הסיפור שלי

הטיול שלא נגמר / שירן

עכשיו היא מראה לדייל את התיק, היא פותחת אותו בעדינות שלה... מוציאה בעדינות את המכתבים ששלחתי לה רק כדי להראות אין לה משהו חשוד בתיק.
הנה עכשיו היא מחזיקה את היד של הוריה ואחיה הקטן והם ביחד נכנסים לדיוטי פריי קונים את הבושם האהוב עליה שנגמר.. וממלאים את עגלת הקניות בשוקולדים.
הקופאית החייכנית מחייכת בחזרה לשירן שלי ונותנת לה את העודף.
היא עולה במדרגות הנעות , סוחבת מאחוריה את התיק הקטן שלה.
היא מחכה בתור- הכניסה למטוס שיביא אותה לארץ אחרת, היא וההורים שלה ששנאתי כל כך.
איך הם לקחו אותה ממני?
היה לנו טוב ביחד.
אהבתי אותה והיא אהבה אותי.
אני זוכר את היום שיצאנו לטייל בטיילת, זה היה בסוף הקיץ, כן ממש כמו השיר הזה, אהבה תמימה של שני צעירים.
אני זוכר שקניתי לה את הדובי המנגן שניגן מנגינה שקטה ( אח שלה הרס אותו והוא כבר לא מנגן)
"הוא זרק אותו מהחלון... הוא הרס את הדובי". היא אמרה לי כשבאתי לבקר אותה.
"לא נורא אמרתי, נקנה חדש". צחקתי.
אבל היא לקחה את זה ברצינות, כמו כל דבר שהבאתי לה.
"לא ! אני אשמור אותו אפילו אם יהיה חתיכות צמר גפן קטנות".

אני זוכר את הפעם הראשונה שהיא שלחה לי מכתב שבו היה כתוב שהיא אוהבת אותי.
החברות שלה הדס והדר חיפשו אותי בהפסקה שבין שיעור ערבית לפיזיקה, ונתנו לי את הפתק.
"יש לנו משהו בשבילך". הן צחקקו.
הכל היה כל כך טרי, ואני מאוהב חסר תקנה התלהבתי מכל דבר קטן ששלחה לי.
"אני אוהבת אותך, ומתגעגעת אלייך. מחכה לסוף היום".
קיפלתי את הפתק ושמרתי אותו כיס.
בשיעור פיזיקה קראתי את אותה שורה עשרות פעמים.

אני זוכר את הערב שהיא פגשה את הוריי.
כישפה אותם בקסם הזה שלה שכולם היו שבויים בו.
"היי, אני שירן". היא חייכה אליהם ולחצה את ידם.
"היא מקסימה" לחשה לי אימא וחייכה לה בחזרה.
הם כל כך פרגנו לי, שכרו לי סרט בדי.וי.די, אמא הכינה פופקורן ואבא מזג שוקו חם לשני ספלים גבוהים.
אפילו אחיי הקטנים שמרו על השקט ונתנו לי ולשירן ליהנות מהערב שתכננתי כבר הרבה זמן.
טוב, הייתי צריך את האווירה, את הגשם את השמיכה החמה ואת השוקו המוקצף.
"אתה הכי נפלא בעולם." היא אמרה לי ונישקה אותי על השפתיים, נשיקה שאני בחיים לא אשכח.

כמובן שאני לא אשכח את הערב שבו חגגנו חצי שנה. היא לבשה את השמלה היפה הזאת שלה הפרחונית שהתאימה לתלתלים הזהובים שלה.
היא נתנה לי ורד , חיבקה אותי ולחשה לי באוזן: " במשך חצי שנה אני הילדה הכי מאושרת בעולם". ואני צחקתי.
חיבקתי אותה ורצנו לקניון לראות את הסרט שבחרה.
אחר כך קינחנו בגלידה טעימה.
"ההורים שלי אמרו לי משהו נוראי אתמול".
"מה קורה, שירני?" שאלתי בתמימות.
חשבתי שזה לא כזה נורא, אבל כנראה לא חשבתי טוב.
"אני חייבת שתבין. זה שבר אותי לרסיסים, אבל אני חייבת לספר לך".
זה היה השלב שכבר נלחצתי. מה זה יכול היה להיות, שאלתי את עצמי.
אבל כמו פצצה היא זרקה "אנחנו עוזבים את הארץ. זה המצב הזה בארץ... אמא ואבא שלי כבר מכרו את הבית שלנו ואנחנו עוברים לגור בארה"ב. הם רוצים לברוח מכאן".
אני מנסה לשמור על קור רוח אבל איך אפשר?! איך אפשר להישאר רגוע להתנהג כמו בן 16? הרגשתי כאילו לקחו לי את האוויר.
לקחו לי את שירן שלי.
אבל היא ישבה שם בתמימות שלה שאפיינה אותה.
השפתיים האדומות שלה ועייני הדבש שלה לא נעו.
"בכיתי מספקי אתמול. אין לי כבר כוחות". היא זרקה את הגלידה לפח והתקרבה אליי.
מחקבת אותי, מלטפת אותי ונותנת לי את הנשיקה החמה הזאת שאני לא אשכח בחיים.

ועכשיו היא מביטה לאחור, מהססת, מוחה דמעה , אבל הם מושכים אותה, לעתיד חדש, לארץ אחרת.
הנה עכשיו היא נכנסת לשרוול המטוס בראש מורכן, מתיישבת ליד אמה.
"הכל יהיה בסדר שירן." היא מנסה לעודד אותה אבל היא לא מביטה לה בעיניים.
"תשלחי לו מכתבים" אומר לה אחיה הקטן ומלטף את ידה הרכה.

אני חושב שהיא השאירה לי פה איזה מכתב, אני רק לא יודע איפה הוא.
אבל מה היא כבר תוכל לרשום לי בו?
שהיא אוהבת אותי ותמיד תאהב?
שהיא תתגעגע אליי לא הפסקה? שאני צריך להמשיך הלאה? מה זה משנה עכשיו? שירני שלי נסעה לטיול שלא יגמר.


-את הסיפור כתבתי מנקוד מבט של בחור -