היי אני חדשה וכתבתי סיפור תקראו- מקווה שתאהבו

אורלי וליאור היו צמד חמד של ממש. רובנו היינו מכנים אותם : "זוג יונים של השכבה". הם היו נראים כאילו הוציאו את שניהם מתוך מגזין "הזוגיות המושלמת" .
כשהיינו רואים אותם ביחד מחובקים בהפסקה או סתם יושבים ביחד בספריה מדרבנים אחד את השני ללמוד , הרגשנו מן צביטה בלב.
רצינו גם כזאת אהבה, משהו אמיתי בדיוק כזה.
הם היו אותו דבר, לליאור היה שער חום מתולתל וגם כך היה לאורלי(רק ששלה היה יותר ארוך)
לליאור היה באוזן שמאל עגיל קטן ומנצנץ ואצל אורלי היה אפשר למצוא את אותו עגיל מנצנץ על אפה הסולד.
חלקנו חשבנו שזה כבר קיטשי ודביק, כולם שאלו: איך אפשר להיות כל כך מתאים לבן זוג, הרי חייב להיות איזה דבר שנוי במחלוקת בניהם.
אבל ככל שניסינו להבין מה , הם פשוט נראו יותר מושלמים ביחד.

אורלי הסבירה את זה ככה : "הגורל הוא זה שהביא אותנו ביחד, והגורל ידאג לזה שנחיה ביחד כל הזמן." וכל הבנות השמיעו אנחה (כמו בסרטים).

ליאור תמיד אמר : "החיים שלי מחולקים לשניים, לפני שפגשתי את אורלי ואחרי שפגשתי את אורלי…" ואחד הבנים שקרקר אחריו פלט הערה: " בטח, כי אחרי שפגשת את אורלי כבר לא הייתה בתול ! " וכולם היו צוחקים, אבל בתוכם הם רצו כזאת אהבה בדיוק .

גם לי היה חבר, כבר כמה חודשים.
השער שלי היה בלונדיני ושלו שחור , לו לא היה עגיל וגם אני לא קישטתי אפי.
השם שלו לא היה הפוך משלי, כי לו קראו אופיר אני הייתי סתם, ענבל.
ובכלל לא נראינו כאילו הוציאו אותנו מתוך מגזין לזוגיות מושלמת,
כי היו לנו הרבה ויכוחים, אבל אהבתי אותו.

ביום שלישי בבוקר בית הספר חילקו תעודות. זהו סימנו ללמוד, שתים עשרה שנים של לימודים מפרכים הגיעו אל קיצם.
אורלי וליאור הגיעו שניהם על האופנוע של ליאור, לשניהם את אותה הקסדה,
את אותו המעיל שמגן מפני הרוח .
שמחים ומחייכים היו השניים , כי בעוד שלושה חודשים השנים עוברים לגור ביחד.
( איזו שמועה שעברה מפה לאוזן).
"אל תשכחו שמחר יש את מסיבת הסיום הגדולה שעבדנו עליה קשה ".
אמר ליאור שבין היתר היה גם יושב ראש מועצת התלמידים.
כולנו קמו על רגלינו וצהלנו כל הדרך הביתה .

אני תכננתי ללבוש את השמלה השחורה הצמודה שלבשתי בחתונה של אחי,
ואופיר ,החבר שלי, בטח יזרוק עליו ג'ינס משופשף וחולצה , סתם חולצה.
הגעתי מחובקת איתו למסיבה, תוהה איך יופיעו אורלי וליאור הפעם.
אורלי הייתי בכניסת האולם, מחלקת ורדים.
"היי מה שלומכם ?" היא שאלה שנכנסתי עם אופיר.
"הכול נראה מצוין ", עניתי והמשכתי " איזה יפה את! ואיפה בן זוגך להערב ?"
שאלתי. היא חייכה.
זה היה כמו קסם בכל פעם שהיו מזכרים את שמו של ליאור היה חיוך ענקי מתפשט על פניה.
" הוא יגיע יותר מאוחר, על האופנוע שלו. צצה פתאום בעיה והוא נאלץ להתעכב."
אמרה בעוד היא מחלקת ורדים לזוגות הנוצצים שנכנסו לאולם.
המוזיקה הייתה רועשת , וכולנו רקדנו שמחים ומאושרים.
אורלי הסתובבה בין כולנו מחלקת נשיקות, וורדים (כי נשארו לה הרבה בסלסלה)
" קחי זה בשבילך, הילדה הכי יפה בעולם." אמר לי אופיר.
חיבקתי אותו.
המנהל עלה על בימת הדי ג'י. כולם מחאו לו כפיים, כי חשבו שהוא עלה בשביל למסור לנו את מילותיו האחרונות, אך זה לא היה זה.
"אנא ממכם, יש לי משהו חשוב לספר לכם, קרה אסון. אני רוצה שתהיו בשקט כך שאני אוכל לדבר איתכם ."
כולנו השתתקנו, נדחפים ליד הבמה.
"בדרך למסיבה קרתה תאונה לליאור רוזן, הוא התהפך עם האופנוע שלו בדרך לכאן."
שקט התפשט על האולם, המורות ניסו להרגיע את התלמידות והתלמידים שבכו.
ואורלי חייכה , כי הרי בכל זמן שהזכירו את שמו של ליאור התפשט חיוך על פניה.
אבל ככל שהיא חייכה כך היא בכתה יותר.

למחרת בהלוויה שלו, כולנו היינו שם , מצטמררים ומנסים לשמור על השקט.
רק אורלי עדיין חייכה, כי כל הזמן הזכירנו את שמו של ליאור, ובכל פעם שהזכירו את שמו היא הייתה מחייכת, אבל מבין כל החיוכים היא בכתה, בכתה כל כך.
בכתה בלי קול.

את העגיל המנצנץ שעל אפה היא זרקה.
את השערה החום המתולתל היא קיצצה וצבע לשחור.
ואת שמה שינתה את השם שלה ל "לי " , כי הגורל לקח לה את ... האור.

(שמועה שעברה מפה לאוזן).