בהא אוללה: אל תטיל משא שאינך רוצה שיונח עליך - הכלל בבהאיות

יש אנשים שלא פוגעים במילים, ולא בוגדים, ולא צועקים.

הם פשוט מעמיסים.

עוד דרישה. עוד מבחן. עוד ציפייה. עוד "את/ה חייב/ת להבין".

ובסוף, לא נשאר מקום לנשום.

במסורת הבהאית, בכתבי בהא אוללה, הכלל מנוסח בצורה שמזיזה את הפוקוס מפגיעה ישירה לדבר שקט יותר, אבל לא פחות כואב:

"אל תטיל על אף נשמה משא שאינך רוצה שיונח עליך, ואל תייחל לאף אדם מה שאינך מייחל לעצמך."

זה משפט שמדבר על לב אנושי במצב מודרני: עומס, לחץ, ציפיות בלתי נגמרות.

למה זה נאמר בכלל?

כי גם טוב יכול להפוך לאלימות כשהוא נכפה.

אנשים יכולים לדרוש "שיח", "כנות", "שיפור", "מחויבות", "נוכחות" - ואז להפוך את הבית למקום שבו תמיד יש מבחן.

המסר הבהאי מזכיר:

לא כל דבר שאתה רוצה הוא משהו שמותר לך להניח על אדם אחר.

במיוחד אם אתה בעצמך לא היית עומד בזה.

מה המשמעות המעשית של "משא"?

המשא יכול להיות:

• ציפיות לא מדוברות
• דרישות רגשיות מוגזמות
• עומס של אשמה
• חקירות אינסופיות
• צורך בשליטה
• "תוכיח לי" כל הזמן

הבהאיות מציעה תמרור:

לפני שאתה מטיל משהו על האחר, תשאל אם היית מסוגל לשאת את זה בשקט, לאורך זמן.

שלושה פירושים מעשיים שאפשר לקחת לחיים

יש זוגות שמדברים על הכול, מנתחים הכול, מתקנים הכול.

וזה נשמע בריא, עד שזה נהיה בלי אוויר.

האדם מולך לא צריך להרגיש שהוא תמיד בעבודה.

2ציפייה היא לפעמים דרך לשליטה

אנשים אומרים: "אני רק מצפה".

אבל לפעמים זו שליטה בתחפושת.

אם היית רוצה שיניחו לך לגדול בקצב שלך, תן לאחר את אותו מרחב.

3תבקש פחות, ותראה יותר

לפעמים הצד השני נותן, אבל בדרך שלו.

ואתה עסוק בזה שזה לא בדרך שלך.

המשפט הזה מחזיר אותך לאנושיות:

אל תעמיס רק כי אתה לחוץ.

הטוויסט של לאבסייט

הודעות ובדיקות

"עם מי היית?" "למה לא ענית?" "תשלח מיקום."

יש אנשים שקוראים לזה ביטחון. אחרים מרגישים שזה כלא.

אם היו בודקים אותך ככה, היית נושם?

דרישה להיות מושלם רגשית

יש ציפייה סמויה שבן או בת הזוג יהיו תמיד זמינים, תמיד מבינים, תמיד מכילים.

אבל אנשים הם לא שירות לקוחות.

גם להם יש יום.

"אני צריך לדבר עכשיו"

לפעמים זה נכון. ולפעמים זה משא.

כי הצד השני עומד לקרוס, ואתה דורש ממנו להיות חזק בשבילך.

הכלל הזה אומר:

תבדוק עיתוי. תבדוק עומס. תבדוק נשימה.

המכשול הנפוץ: "אבל אם לא אדרוש, לא אקבל"

זו מחשבה שמגיעה מפחד.

אבל מה שקורה בפועל הוא שדרישה מוגזמת מייצרת התנגדות, לא נתינה.

אדם לא נפתח תחת עומס. הוא מתכווץ.

הבהאיות מזכירה: אם אתה רוצה אהבה, תיצור תנאים שבהם אפשר לתת אותה.

סוף קטן שאפשר לקחת איתך

לא כל כאב צריך להפוך לדרישה.

לא כל פחד צריך להפוך לביקורת.

לא כל צורך צריך להפוך למשא.

אם אתה לא היית עומד בזה, אל תטיל את זה על האדם שאתה אוהב.

שאלה לקוראים:

איזה "משא" אתה מרגיש שאתה נושא לפעמים ביחסים: דרישות, אשמה, או מבחנים?