אהבת אמת

הכל התחיל כל כך מזמן, ועם זאת זה נראה כאילו רק אתמול הכרנו..

ראיתי אותו פעם ראשונה במשלחת של בית ספר..הוא היה עם חברה אז, ולא החלפנו בנינו
מילה..הוא היה רק עוד אחד במשלחת..לאחר מכן לא ראיתי אותו שוב כמה זמן...

אחרי כמה זמן פגשתי אותו שנית, ביציאה עם חברים משותפים..הוא נראה אחרת, היה לו מבט
עצוב בעיניים והחיוך נעלם מפניו..כששאלתי מישהו מה קרה לו אמרו שחברה שלו נפרדה
ממנו..הם היו חודשיים יחד וכנראה שהוא אהב אותה..

עדיין לא החלפנו בנינו מילה והוא נשאר בעיניי סתם עוד אחד שהיה שם..

זה ישמע מצחיק, אבל הכרנו דווקא כמה ימים לאחר מכן, באימון "כושר קרבי" דרך ידיד
משותף..בפעם היחידה שהייתי שם (וזאת בדיעבד הסיבה היחידה שבאמת כנראה היה שווה
לבוא)..

מאותו יום, התחלנו לדבר קצת, באייסיקיו, סתם מדי פעם..אבל עכשיו כשיצאנו כבר עם
חברים משותפים כבר לא היינו זרים..ודיברנו בנינו..

הפרטים הקטנים כבר מעורפלים מעט, ואני לא זוכרת איך בדיוק ומתי אבל החלפנו טלפונים
והתחלנו לדבר הרבה גם בטל' ובלי לשים לב התקרבנו מאוד והפכנו לידידי נפש..הוא היה
שם ברגעים קשים שלי ואני השתדלתי גם להיות שם בשבילו.החיבוק שלו, היה כל כך חם, כל
כך נעים תמיד.

בילינו את רוב הימים והשעות ביחד..והיינו חברים טובים, לא חשבנו אפילו בכיוון אחר..

עם הזמן, כולם התחילו לתהות מסביב..לשאול אם אנחנו יחד..ואם לא אז למה..ואנחנו תמיד
צחקנו, שאנשים לא מבינים שלפעמים אפשר פשוט להיות חברים טובים בלי משיכה מינית.

ולמרות הצחוק, הרגשות החלו לאט לאט להופיע..הרגשתי שמעבר למשיכה הנפשית שיש לי אליו
אני מרגישה שאני מתאהבת בו...בפעם הראשונה בחיים שלי מתאהבת באמת.

תבינו, הייתי בת 16 וחצי..מה כבר ידעתי על אהבה? הייתי רואה מישהו חתיך וישר אומרת
שזאת אהבה...

אבל הפעם זה היה אחרת..זאת הייתה אהבה שנבנתה עם הזמן..והתחזקה מרגע לרגע..

הוא היה יפה מבחוץ, אבל זה היה רק מחצית מיופיו הפנימי..

החבר הכי טוב שלו (שהיה גם ידיד שלי) הזמין אותי אליו פעם ושאל אותי למה אנחנו כבר
לא ביחד..כי הרי ברור לכולם שאנחנו אמורים להיות..הוא גם סיפר לי שכל היום הוא חושב
עליי...

לא ידעתי איך להגיב...מצד אחד, שמחתי שהרגשות הם הדדיים אבל מצד שני, כל כך פחדתי
לסכן את חברות הנפש שהייתה בנינו..כל כך פחדתי שמשהו יהרס ואני אאבד אותו מחיי..

אנשים מסביב התחילו ללחוץ עלינו לדבר, להתקדם..אבל אנחנו לא העזנו..

וערב אחד החלטתי שאני חייבת לתת לנו הזדמנות..אחרת נישאר בתהיות על כל מה שיכל
להיות..

דיברתי איתו..ואמרתי לו שאני אוהבת אותו..הוא אמר לי שגם הוא..אבל כששאלתי אותו אם
נעבור לשלב הבא הוא לא ידע מה לענות...הוא אמר שאנחנו צריכים לחשוב על זה
טוב..ושנדבר על זה למחרת

איכשהו יצא שהשיחה שהייתה אמורה להיות למחרת נדחתה ביום ועוד יום וחודש מכל מיני
סיבות שונות ומשונות..הגעתי למצב בו חשבתי שהוא פשוט לא מעוניין כבר..ושעדיף לדמר
את מה שיש בנינו והתנהגתי רגיל כמו שהיה לפני השיחה..

ואז, יום אחד קרה משהו שלו לא ציפיתי...

זה היה יום בו עבדתי, סתם עבודת קיץ שכזאת, ומשם קבענו להפגש והלכנו לעיר..

טיילנו בעיר, ואז ישבנו בטיילת-הסתכלנו על הים..

בדרכנו הביתה ביקשתי שנעצור בפארק..סתם לשבת..לדבר..לא משהו מיוחד..

וכך באמת היה..מאחה"צ המאוחרים ישבנו שם על הספסל ודיברנו..על הכל ועל כלום..
ואחה"צ הפך לערב, הערב הפך ללילה ואז פשווט נרדמתי..אצלו בידיים..זה הרגיש כל כך
טוב וכל כך נכון...

הלילה הפך ל4 לפנות בוקר..כשפתחתי עיניים וראיתי אותו לידי..יושב, מסתכל עליי..

התחלנו ללכת לכיוון הבית..עייפים..הוא ליווה אותי לבית..התחבקנו לשלום, אבל הפעם,
הוא לא עזב אותי..הוא פשוט נישק אותי..נישקתי אותו בחזרה והרגשתי איך לאט לאט נהיו
לי פרפרים בבטן...שהשתוללו יותר ויותר...

זאת הייתה הנשיקה הכי מדהימה בעולם, הכי היא הייתה עם הבנאדם הכי מדהים בעולם..

חזרתי הביתה מאושרת...!

עברה שנה וכמעט 3 חודשים מאותו יום...ואנחנו עדיין ביחד... :-)

נכון, הפרפרים כבר לא שם כי כבר אין את ההרגשה הזאת של משהו חדש..אבל האהבה שם,
והיא גדלה מיום ליום.

ואני יודעת שגם הוא מרגיש אותו דבר..אני מרגישה את זה בכל חיבוק, בכל נשיקה, בכל
מגע שלו...

לסיפור הזה עוד אין סוף..ואני מקוה שגם לא יהיה..

נכון, שבגיל 18 עוד אי אפשר לדעת מה יקרה...אבל אני יודעת שאין בנאדם אחר בעולם
שהייתי רוצה לחיות איתו, ולהזדקן לצידו..