שניצי ושניצה - חלק ה'

החלטתי שאם אני באמת אוהבת את אהובי,אז עליי להסתכן למענו.

הבנתי שפעם אחת כבר פגעתי בו ואיני יכולה להרשות שהוא ייפגע שוב ולכן סיפרתי לו את
כל מה שחבר שלו אמר לי והציע לי שיקרה.

זו הייתה שיחה מאוד קשה,כי זו הייתה המילה שלי מול המילה של החבר הכי טוב שלו.

הסברתי לאהובי שאני מספרת לו את זה רק כדי להגן עליו ולשמור עליו כי הוא האדם הכי
אהוב עליי בעולם ואני כל כך דואגת לו.

אין מילים לתאר מה הוא הרגיש באותו רגע...מצד אחד,הוא כל כך העריך אותי שהסתכנתי
וסיפרתי הכל רק כדי שיהיה לו טוב.מצד שני,הוא היה מבולבל כי לא ידע כבר למי להאמין.

כמובן שאין צורך לציין שביום שסיפרתי לאהובי מה שחבר שלו אמר לי,זה היה היום האחרון
שבו אני וחבר שלו המשכנו להיות בקשר.חבר שלו כל כך התעצבן עליי ואמר לי שהוא יעשה
הכל כדי להפריד ביני לבין אהובי.

כאב לי מאוד בלב על אהובי שלא יודע למי להאמין ומה לעשות כי הבחנתי בכך שכל כך קשה
לו.

התחלתי להצטער על כך שסיפרתי לו,אבל הייתי חייבת כי לא יכולתי להרשות שהוא ייפגע
ושיהיה לו רע.לבסוף,הוא החליט להאמין לחבר שלו ולטענה של חבר שלו שהכל נאמר בצחוק.

הוא לא חשב ששיקרתי,אלא שהכל פשוט היה אי הבנה.

כנראה שרק אני אדע תמיד בלב שלא מדובר כאן בעוד אי הבנה,אלא במזימה של חבר טוב של
אהובי.

מאז הפרידה,אני ואהובי נפגשנו חמש פעמים.

בכל פעם שנפגשנו,היינו מחובקים ואני יכולתי להבחין בכך שהוא מרגיש כלפיי משהו אבל
שקשה לו ושהוא מנסה להילחם בכאב שיש לו בלב שלו.

פעם אחת כשנפגשנו,הוא ביקש ממני לעצום את העיניים והניח את ידיו על עיניי ופתאום
הרגשתי את שפתיו על שפתיי.עד היום אני זוכרת את אותה הרגשה נפלאה שהרגשתי באותו
רגע.גם זו הייתה נשיקה קצרה ושוב הוא טען שהוא נזכר במה שאמרתי באותו ערב.

שבוע לאחר הפגישה הזו,הוא התקשר אליי בשתיים בלילה וביקש שאפתח את הדלת בבית.לא
הבנתי מה הסיבה שהוא בא אליי אך כל כך התרגשתי ורצתי לפתוח את הדלת.כל הלילה רק
שכבנו על המיטה מחובקים ונוגעים אחת בשני.

רוב הזמן רק שתקנו.בעצם,בשתיקות שלנו הכי הרבה דיברנו כי לא היה צורך להוציא מילה
מהפה מרוב שהלב אמר הכל.הסתכלתי לו בעיניים וידעתי שכואב לו.זה כל כך קשה לראות את
האדם שאת הכי אוהבת בעולם במצב כזה שהוא לא יודע מה לעשות.גם באותו ערב התנשקנו
ותוך כדי הנשיקה,נזכרתי באותו ערב שבו שכבנו לראשונה.כל כך רציתי אותו באותו רגע,אך
היה לי ברור שהוא כבר לא יהיה שלי יותר.באותו יום שנפגשנו,אמא שלי החליטה שהיא רוצה
ששתינו ניסע לארה"ב למשך שבועיים וחצי.הדבר שהכי לא רציתי בעולם זה לנסוע כי פחדתי
שמא בזמן הזה אהובי ישכח ממני לגמרי ואני אשכח אותו ובכך תסתיים התקווה שאולי יום
יבוא ונחזור.

אהובי ביקש ממני שאסע ואהנה ואפנק את עצמי ואשכח מהכל לזמן מסויים.לעולם לא יכולתי
לסרב לבקשות של אהובי,ורק כי ידעתי שזה חשוב לו אז הסכמתי לנסוע.

לאחר שבוע,הגיע היום שבו היינו אמורות לנסוע.

אמא שלי כל כך התרגשה,וכך גם כל חבריי.היחידה שלא התרגשה כלל וכלל זו הייתי
אני.להפך...אני רק בכיתי כל הזמן ולא רציתי לנסוע.לא יכולתי לחשוב על כך שאני
ואהובי נהיה במרחק של אלפי קילומטרים כי במילא כבר המון דברים מפרידים ביננו ופחדתי
שזה רק יחמיר את המצב.

יום לפני הנסיעה,שוב אהובי בא אליי והפרידה הייתה כל כך קשה ומלווה בבכי ובכאב.לפני
שהוא נכנס לאוטו שלו,התחבקנו חיבוק חזק,ארוך ואחרון ובו הוא נשבע לי שתמיד הוא
ישמור עליי ויגן עליי כי הוא המלאך השומר שלי.אני בכיתי לו ואמרתי לו שאם הוא המלאך
השומר שלי,אז מדוע הוא נותן לי לנסוע ולהיות במרחק כל כך גדול ממנו והוא ענה שזה
לטובתי ושזה יעשה לי רק טוב.הוא אמר לי שהוא חושב שבעתיד אנחנו נחזור,ושאם זה מה
שצריך לקרות אז זה כבר יקרה מעצמו.הוא נכנס לאוטו,ואני נשארתי מתחת לבית שלי מסתכלת
עליו נוסע והיה לי ברור ואני יודעת שגם לו היה ברור שזו פעם אחרונה שאנו
נפגשים.שנינו ידענו בלב שזה הסוף הסופי שלנו.