זה סיפור לשי..לא אהבה ראשונה..אחת אח''כ..אבל בקשה תיכנסו ותגיבו..

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו...

זה היה מיוחד כזה...

כבר בפעם הראשונה הרגשתי משהו...

ותמיד הוא סיקרן אותי..

ועשה לי חשק להכיר אותו...

בתחילת שנה נודע לי שהוא הולך להיות המדריך שלי..

שמחתי כל כך..

אבל לא תיארתי לעצמי שאחרי כמה זמן אני ימצא את עצמי

בוכה בגללו ולא מפסיקה לחשוב עליו..

בקיצור..

תמיד היה בינינו קשר כזה מיוחד..

תמיד הסתדרנו מעולה..ודיברנו על הכל..

אפילו הוא נפתח אליי..

הרגשתי שהוא כמו הפיסכלוג האישי שלי..

הוא הבנאדם הכי מבין והכי קשוב בעולם..

הוא תמיד ידע לשפר את הרגשתי..היה בו מין קסם כזה..

החיוך שלו עשה לי ת'יום..

גם אם הייתי הכי עצובה בעולם הוא היה משפר את הרגשתי..אני בטוחה..

ואז כבר ידעתי..זאת אהבה..

היו כל כך הרבה סימנים שהוכיחו את זה..

והייתי בטוחה...

לא ידעתי איך לספר לו..ובעיקר פחדתי מהתגובה שלו..

וגם באותו תקופה היתה לו חברה..ככה שזה עוד יותר הקשה עליי...

חשבתי שאם אני יספר לו את זה..זה יהרוס את הקשר בינו לבין החברה שלו..

אבל הייתי חייבת ללכת על זה..כי לא הייתי מסוגלת לסבול את זה יותר..

בקיצור..אחרי חצי שנה אמרתי לו..

בהתחלה רציתי פנים מול פנים..כי זה הכי טוב..

אבל התביישתי בטירוף..

וגם חשבתי שזה היה לי יותר מידי עצוב...

אני חייבת לציין ששנינו ביישנים..מאוד אפילו...

אז..אמרתי לו..

באיסיקיו...זאת הדרך היחידה שמצאתי להתגבר על הביישנות שלי..

הוא כתב אולי 50 שורות בערך..

ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני...הוא כאילו היה מבולבל כזה..

אפשר להבין אותו..

בכל מקרה..מאז לא דיברנו כל כך..

וכל פעם שראינו אחד את השני זה היה מביך מאוד..

מה שקרה אח''כ לא משנה כל כך..

ת'אמת אני לא רוצה לפרט יותר על מה שהיה אח''כ..

כי זה עושה לי עצוב..ויש לי מספיק בעיות איתו..

אני רק רוצה לציין..

שהוא הבנאדם הכי מתוק שהכרתי בחיים שלי..

ואני אוהבת אותו..

עדיין..

קרוב לשנה..

יש המשך..אבל באמת..שזה לא כל כך משנה...

כאילו זה כן..אבל מעדיפה שלא...

אני מקווה שאהבתם..

ואשמח לקבל מיכם תגובות...

שלכם

רומי