לסלוח או לשכוח?/ נטלי

ישבנו שם.. מביטים בעיניים שבורות.. יחד מבינים את אותן טעויות אבל לא מוכנים
להודות. החיוך המופשט המיוחד... הסמוק... זה שמסגיר אותך תמיד!

אבל עדיין לא!!!! היינו חברים שנתיים וחצי מתוקות של חלומות ואלפי חיוכים והנאות
וביום אחד הוא הרס הכל . לפתע הוא הפסיק להתקשר.. היה אדיש...

היה מסתגר כבר לא יוצא עם חברים ואני עדיין אוהבת אותו ולא יכולה בלי לראות אותו..
גם הוא אוהב אותי וזה מה שמציק לי! למה אתה לא מדבר איתי? שאלתי אותו. "עזבי... יש
דברים שלא תביני..." באדישות... הוא התחיל לפסוע צעדים לכיוון המנוגד... אתה מפנה
לי גב? אמרתי בכאב. "תני לי את הזמן שלי את מכירה אותי" "אני לא מכירה אותך ככה"
"אז תתחילי להכיר" .. מאותו רגע.. הדמעות ירדו לריצפה ללא הפסקה... אינסוף שירים
הוקדשו אך ורק לך .. אני עדיין מתלבטת לגביי החלטה גורלית חשובה שנחרטה בלבי..
שתחיה לצדי ותניח את אושרי לצד הכבוד העצמי. אחרי שבועיים נודע לי שהוא בגד בי עם
החברה של אחותו, שהיא במיקרה בת דוד שלי. אני לא מבינה אותה.. היא ידעה שאנחנו
חברים , החברים הכי טובים.. איך היא יכלה להביט לי בעיניים יום, יום ולא להיות
עצבנית.. מתוחה... שהיא בגדה באחת משלה, שהיא כמו אחותה.. שנים של חברות טובה והיא
הרסה את אותה הגדרה של נשמה תאומה! כשהוא ידע שאני יודעת מזה, הוא הרגיש רגוע...
הוא התקשר הרבה שלח לי מכתבים.. ניסה בכל דרך אפשרית להגיד לי עד כמה זה השפיע עליו
עד כמה הלחץ היה חזק ובלתי נסלח בלתי נשכח... שאני צריכה להאמין בו כי זה היה מתוך
זה שהוא היה שיכור במסיבה , שאני היחידה שאני האחת.. הוא אמר מילים שלא יצאו מלבי
רציתי לקפוץ עליו ולנשק אותו כי אני אוהבת אותו ולא מבינה למה זה קורה לי ולו?!
בכיתי ממולו בפעם הראשונה.. כן.. אף- פעם לא בכיתי מולו, לא אהבתי להיות הילדה
שירחמו עליה שידברו עליה, שיצחקו עליה, הוא היה המגן שלי, האח שלי החבר שלי הידיד
שלי... המאהב הפסיכולוג.. חח קצת מצחיק להגיד את זה... הוא היה הכל בשבילי... היה
מייעץ, מדבר, נאמן, רגשן, חמוד, רומנטי.. מה לא?! חברות שלי היו מתות עליו מרוב
שהוא ה.. חבר! היה מתקשר.. ותמיד גורם לי את ההרגשה הטובה. היינו נפגשים בסתר
בהתחלה יש לנו סיפור של אהבה מתוקה.. אבל אחרי אותה בגידה החברות השתנתה. לא יכלתי
לסמוך עליו כמו בהתחלה.. אותו קשר נהפך לטעות גדולה, לא דיברנו לקחנו מרחק.. הייתי
אדישה אליו... ניסיתי להתבודד כמה שיותר ולשלוט על עצמי לא לכעוס ולהיות טבעית אבל
טבעית... הייתי אכזרית! התעצבנתי על כולם.. לא היה לי כוח להרים את עצמי.. חודש
הייתי באותו מצב, ירדתי בלימודים.. קיבלתי קורסי קיץ... עבודות להגשה... הוא כבר לא
רצה אותי, הוא לא הבין מה אני עושה לעצמי וזה דחה אותו, שמעתי שירים שלי ושלו
ומצאתי את עצמי בוכה עד מוות מיואשת דיכאונית ולא אותה ילדה קופצנית. אמא שלי ניסתה
מדיי פעם להוציא אותי פה ושם לעודד אותי וזה לא עזר. היא ידעה ממה שקרה וניסתה
להסביר לי שאחרי הכל הוא מצטער שזה עובר.. זה גיל כזה עם דאגות ... ושתמיד נעשה
בעיות גדולות מקטנות.. וזאת רק תחילת הדרך ושיבואו עוד... רגע! פה אני עוצרת! אמנם
אני לא יודעת את העתיד.. אבל בשבילי.. אין עוד אחריו. אחרי שנתיים וחצי של חברות,
אחרי כל מריבה שטותית רצינית.. טיפשית ומוזרה.. האהבה רק גדלה.. כל מריבה היא מכשול
אבל מדרגה.. עברת את המכשול עלית רמה.. ככה זה באהבה.. לטוב או לרע.. תלוי בשליטתכם
היחידה... ועשיתי טעות גדולה.. נכנסתי לדיכאון נורא.. לא יצאתי ממנו תקופה ארוכה
והוא עבר אליה, לבת דוד שלי, הם היו חברים.. אני לא יכלתי להסתכל לה על הפרצוף,
מדיי פעם בארועים היינו רואות אחת את השניה, היא הייתה חייכנית סנובית ואני הייתי
הדיכאונית והמרה... לא יכלתי בלי לתת לה סטירה, היו בינינו מכות, לא יכלתי להבליג
על העניין, הוא היה שלי הוא עדיין שלי הוא החבר שלי היחיד שמבין אותי ודואג לי
היחיד שבאמת שם היחיד שהתאמץ... היחיד שהיה לו אכפת ממה שעובר בתוכי מאותו רגש
אכזרי והוא עדיין שייך לי ! היא לא הבינה עד כמה האהבה חזקה... הסיוט הכי גדול
הוא.. שהוא פתאום הגיע לשם.. הוא בא לאסוף אותה משם .. הוא ראה אותי במצב הנורא ורץ
לחבק אותי, אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותי ותמיד יאהב ולא משנה כמה חברות הוא
יעבור אני תמיד יחלוף על פניו זה מובן מאליו, היינו חברים הכי טובים חברים שלא
קיימים גם בסרטים! הייתי מלכה... התאהבתי במלאך.. הוא עדיין הגן עליי ותמך בי, היא
הייתה בהלם כי הוא החבר שלה עכשיו והוא לצידי, הוא אמר לה שהוא עוד אוהב אותי, והיא
הייתה תקופה שעברה.! היא התעצבנה מאז היא עשתה את עצמה נכנסת לדיכאון והיא סתם
מתנהגת כמו ילדה קטנה, עד שהוא בא אליה הביתה, ניסה לעודד אותה שהחיים ממשיכים והיא
לא רצתה לשמוע. חזרנו להיות חברים.. נתתי לו הזדמנות, ברור שלא היה לנו את אותו
סיפור, אותה התרגשות עדיין לבי היה פגוע.. היה לי קשה.

אחרי חודשיים, כמעט איך שאנחנו באים לתכנן איך לחגוג 3 שנים יחד, היא שוב מגיעה,
אני תופסת אותם מתנשקים בחצר האחורית של הגינה הראשית באיזה סימטה חשוכה.. שניהם על
הספסל.. ואני עדיין זוכרת את מבטה... עצובה, כואבת.. בחיים לא ראיתי אותה רצינית
כזאת, היא התחננה אליו, היא בכתה בכי מר.. בכי מיואש, כאב לי לראות אותה ככה, לא
הבנתי איך היא אהבה אותו כל- כך ? זה לא יכול להיות יותר ממני, האמת קינאתי. אבל לא
הפרעתי, לא יכלתי לעצור את הרגע האינטימי הזה ביניהם, אמרתי לעצמי שכניראה הקשר עשה
את שלו, אולי אני ימשיך בשלי... חזרתי הביתה בוכה, אך בשלה למצב... כתבתי לו מכתב..
מכתב פרידה, שכניראה החברות עשתה את שלה... נפרדתי בנשיקה.. ושלחתי לו את המכתב דרך
חברה שלי. עברתי בית ספר כי הציונים שלי היו גרועים. היא למדה כיתה מתחתיו היא עברה
לבית ספר שלו, כניראה שגם מבחינתו הקשר עשה את שלו כי הוא לא ניסה להתקשר או לבוא
או בכלל.. לדבר..

נודע לי שהם חזרו להיות חברים, מאז גם אותה לא ראיתי כי לא רציתי לבוא לארועים...
התחזקתי לאט לאט.. ועדיין בלב שלי יש כאב חד שאני לא יודעת איך להעביר.. אני יודעת
שיום יבוא ואני יעמוד מולו וייצטרך להתמודד עם המצב.. השאלה היא... אם לסלוח או
לשכוח?

(סיפור לא אמיתי...)