היה

זה היה יום גשום וקר, כשקיבלתי את שיחת הטלפון.

טררררררררר.........

"הלו?"

"שלום מדברים מבית חולים ניו – יורק, האם את אישתו של סטיבן ג'קסון?"

זה היה אחד הימים הגרועים בחיי. כשקיבלתי את שיחת הטלפון מבית החולים, הרגשתי שכל
עולמי נחרב מתחת לרגליי.

סטיבן שהיה בעלי, נרצח על ידי אחיו מארק, בגללי.

ובכלל, הכל התחיל מזה שיום אחד כשהייתי בת 16 אני וחברותיי הטובות הלכנו לקניון
לעשות קניות.

" בנות, בנות, תראו מה מצאתי?!" צעקתי.

"ואוו" השמיעה סמנטה קול קריאת עידוד.

" החצאית ממש פצצה, לכי תמדדי אותה" היא אמרה לי.

פששש זה באמת נראה פצצה עלי, חשבתי לעצמי," אני חושבת שאני אלבש אותה עכשיו"
התלהבתי.

התלבשתי, שילמנו, והיינו בדרך לחנות האהובה עלינו עד ש....

בום!

התנגשתי בבחור שהיה ממולי. הוא היה שטני עם עיניים כחולות, גבוה, שרירי ושזוף.

" אני נורא מצטערת, דיברתי עם חברותי ולא שמתי לב שאתה לפני" מלמלתי..

לפני שהוא ענה לי הוא בחן אותי בזהירות למטה, למעלה, שפתאום הצטערתי שלבשתי את
החצאית הג'ינס הקצרה הזאת.

" זה בסדר" הוא ענה בקול מרגיע..

"מה שמך?" הוא שאל.

" שמי ניקול עניתי לו, ואלה הן חברותי, סמנטה, איריס, ורבקה."

"נעים מאוד, שמי מארק" הוא חייך חיוך שנראה לי נורא מזויף.

ראיתי איך עיניה של סמנטה דולקות כשהיא מסתכלת עליו, אבל אני משום מה ראיתי בו משהו
מוזר שלא מצא חן בעיניי.

" אנחנו מוכרחות ללכת" החלטתי לזרז את העניינים.

" אבל לא הספקנו להכיר ולשוחח" אמר מארק בקול מאוכזב...

" אני מצטערת" עניתי.

" אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך?" הוא שאל אותי, מה שנראה לי מאוד חצוף.

" לא, אם אתה באמת מעוניין לשמור אתנו על קשר, אתה תדע איפה לחפש אותנו"..

" ביי" התחלתי להתקדם בצעדים מהירים מהמקום.

" ביי מתוקה" שמעתי אותו צועק.

" מתוקה?!" אויי איזה רכרוכי הבחור הזה..חשבתי לעצמי.

יום למחרת בדרכי לבית הספר שוב נתקלתי במארק.

" שלום ניקול" הוא אמר.

" שלום" עניתי לו בקול לא ממש מרוצה מפגישתי אתו.

"שוב אנו נפגשים אני רואה אה?!" הוא נשמע מתלהב ביותר..

" כן" הנהנתי.

פתאום משום מקום הופיע סמנטה, שכרגע הצילה אותי משיחתו הלא נעימה של מארק.

"אהלן" היא אמרה בקול מתלהב.

" היי" הוא ענה,

"סמנטה נכון?" שאל בקול מתלבט.

" כן" היא נשמעה שמחה.

"אני חייבת לזוז" הצבעתי על בניין בית הספר.

" אבל..." שמעתי את קולו של מארק מאחורי..

המשכתי ללכת ואפילו לא הבטתי לאחור, רק החזרתי תנועת יד שמסמלת להתראות.

כל ההפסקות והשיעורים סמנטה דיברה על מארק. איריס שהייתה עסוקה בפגישותיה המסתוריות
עם דארק החבר שלה, לא ממש התייחסה לנדנודים של סמנטה, רק אני ורבקה סבלנו כל הימים.

" איזה חתיך הוא אני לא מאמינה, הוא ממש כמו חלום" צעקה סמנטה.

גם כן לי חלום, חשבתי לעצמי.

" תגידי אף פעם לא אמרו לך שאת הגברים לא שופטים לפי המראה" אמרתי לה.

"לא" היא ענתה בקול חולמני.

" אז אני אומרת לך, הוא יכול להיות חתיך עולמי, אבל את לא יודעת מה יש לו בראש ומה
האופי שלו. אולי הוא סתם רודף שמלות שמחפש הרפתקאות, ובדיוק תפס אחת חולמנית כמוך!"
כעסתי

" את סתם מקנאה" ענתה לי סמנטה בקול תוקפני.

" אני מקנאה?, ממש לא, אין לי ממה לקנא. הבחור הזה לא מצא חן בעיניי ואני מנסה
להבהיר לך את זה!" הייתי ממש מעוצבנת.

" אני לא צריכה שתבהירי לי כלום!!!" היא אמרה.

" אוקי, בסדר, ראי הוזהרת." עניתי לה, והלכתי לכיתה מעוצבנת מתמיד.כל היום חשבתי על
המריבה שלי עם סמנטה. לא יכולתי להבין למה היא לא מוכנה להקשיב למה שיש לי להגיד?!

אולי אני באמת מקנאה?

אבל מקנאה לא בגלל שהיא דלוקה מעל הראש על מארק, בגלל שהיא לא אותה הסמנטה שהייתה
פעם. אין לה לראש לכלום חוץ ממארק, וכל מה שהיא עושה זה מדברת עליו ולא מתעניינת
בנו.

המשך יבוא...תגיבו!