הנפש התאומה הבלתי אפשרית שלי

הכל היה כל כך פשוט ורגיל. לא היה זכר למילה "אהבה" אפילו. הכרנו אבל לא הכרנו.
היינו באותה כיתה. נולדנו באותו יום. הוא לא הכיר אותי באמת, ואני לא אותו. מדי פעם
היינו מדברים, אבל זה היה סתם, לא משהו רציני.

הוא היה אחד שמשתולל, כמו ליצן שכזה, ואני הייתי שקטה ורצינית, ההפכים הגמורים.
הייתי בטוחה שאנחנו מתאימים. הייתי כל כך בטוחה שאנחנו דומים.

כל השנה חלמתי עליו בהקיץ בסתר, והנה הגיע סוף השנה, ואני עוברת בית ספר, בשנה
הבאה. כל כך היה חבל לי, ועצוב לי, שלא הכרתי אותו.

חשבתי על זה, לקחתי אומץ, והתקשרתי אליו. שאלתי אותו מה האייסיקיו שלו, כדי שנוכל
לדבר. כבר לא היה לי ממה לפחד, הרי בכל מקרה אני לא אראה אותו יותר.

הכרנו טוב יותר, דיברנו שעות על שעות.. זה היה יותר מחלומי, בדיוק כמו שניחשתי הוא
היה הנפש התאומה הבלתי אפשרית שלי.

עכשיו אנחנו מדברים, אבל זה לא זז לשום מקום. יש בכל זאת חומה שמונעת מאיתנו להגיד
את האמת. ואני קצת מאוכזבת.

האם סופה של האהבה הזאת להישאר בלתי אפשרית?! או שלא?!

איך אני אגיד לנפש התאומה שלי את האמת?!

האם יש לי מספיק אומץ?!