סטוץ של קייץ...או שלא?
זה קרה בקייץ, נפגשנו בפארק, עם עוד כמה חברה...
כעבור שעות ספורות מצאנו את עצמינו מתחרמנים על הדשא, ליד האגם. חזרנו תמימים, כאילו דבר לא אירע, והתעלמנו משמות הגנאי וההערות שהותחו בנו. דיברתי אם החברה וחשתבתי עליו-- איך לא? התענגתי על זכרון מגעו המתוק, על התפלותי בגופו החסון.
קולו העירני מהגותי, והכריז שעלינו לדבר. נעמדתי עמו במרחק מה מן השאר. הוא היסס במקצת, אך לבסוף שאל: "למה לא רצית?". הפרפרים סערו בביטני לשמע השאלה המיוחלת. ניסיתי לשווא לפענח את תשובת ליבי. הוא התכוון לנשיקה- לא נתתי לו לנשק אותי. הכל נתתי- רק לא לנשק. "זו פעם ראשונה?" הוא שאל. השמטתי מבטי, ומלמלתי את תשובתי החיובית תוך כדי הרמת כתפיים סתמית. הוא הבין וחזרנו לחברה. מחשבותי היו נתונות אליו, ולשאלה המכרסמת בליבי- למה לא? אזרתי את מעט האומץ שהיה בי, ושאלתיו אם הוא רוצה לשוב לאגם. קימתו ותשובתו החיובית הסעירו את פרפרי בטני והבעירו את ליבי. אך מצבי הגואש התבתא מבחוץ כמזג שקט ומתון. הגענו לאגם ונעמדנו בסוף השביל, בנקודה בה הוא מתפצל לשני שבילים נוספים המקיפים את האגם המלאכותי. ידי סגרו סביב צווארו, וידיו סביב מותני. חשתי את קרבתו, את חום גופו, ויחלתי למגע שפתיו. הוא קרב אלי, ודיבר בחמימות, הוא שאל אם אני רוצה לנסות וגלי קולו ליטפו את אזני. היבטתי עמוק בעיניו, אשר בחנו ביסודיות את עיני, וראיתי חוכמה ויושר. עניתי בחיביות וציפיתי להמשך מעשיו. עמדנו כך יחדיו, מוקפים בחומות אהבה, אשר ניתקו אותנו מהמבטים הנועצים והילדים המצחקקים בקול. חומות אשר הגינו עלינו מן עמל צרותינו וחוויות יומינו. חשתי את שפתיו הרכות קרבות אל שפתי, ועיני נעצמו בעונג. לשוני שיחקה בלשונו, וחשקה לבלועו. חום אהבתו הרעיד את גופי, והמיס את חלקיקי נשמתי.
שפתינו נפרדו בשקיקקה, וידי נשמטו לאיטן. חומות האהבה סערו סביבינו, ושלחו קרני אושר לעולם. חזרנו מחובקים למקום מפגשינו, וחלמתי שרגעי איתו לא יסתימו לעולם.
אך ברגע בו נפלתתי מאחיזתו היכתה בי מרות המציאות, והזכירה לי את גורלי הכאוב. היה עלי לעוזבו, כי ביתי אינו בארץ למכבר שנתיים תמימות, אלא בארץ רחוקה, בחלקו האחר של העולם. רגעי איתו—אין בהם דבר. סטוץ נשכח של קייץ נושן ולא יותר. ליבי פעם ובכה את פרידתיתו המיוחלת, הראשונה, והאחרונה לחודשים רבים.
בהגיע הזמן, נאלצנו להפרד. בהתרחקותי, חשתי את חוטי ליבינו המחוברים בקשר אהבתינו נמתחים. רחקתי קילומטרים רבים מביתו, אל ארץ מגורי, וחוט ליבי הדק נותר יציב, קשור בחוזקה לחוטו. לבסוף, כשנחתו רגלי ביעודי המרוחק, ידעתי שלא חוויתי סטוץ של קייץ—חוויתי אהבה.
חלפו הימים, שבועות, חודשים; חומת אהבתינו התפוררה, ורסיסיה איימו לפרום את הקשר המתרופף בין חוטי ליבינו. טעם נשיקתו, אשר כבר הפך לזיכרון מתוק, נותר כחלום רחוק. בועת אהבתינו נמוגה, והותירה אחריה לב כאוב, פגוע, מתגעגע.
כעבור שעות ספורות מצאנו את עצמינו מתחרמנים על הדשא, ליד האגם. חזרנו תמימים, כאילו דבר לא אירע, והתעלמנו משמות הגנאי וההערות שהותחו בנו. דיברתי אם החברה וחשתבתי עליו-- איך לא? התענגתי על זכרון מגעו המתוק, על התפלותי בגופו החסון.
קולו העירני מהגותי, והכריז שעלינו לדבר. נעמדתי עמו במרחק מה מן השאר. הוא היסס במקצת, אך לבסוף שאל: "למה לא רצית?". הפרפרים סערו בביטני לשמע השאלה המיוחלת. ניסיתי לשווא לפענח את תשובת ליבי. הוא התכוון לנשיקה- לא נתתי לו לנשק אותי. הכל נתתי- רק לא לנשק. "זו פעם ראשונה?" הוא שאל. השמטתי מבטי, ומלמלתי את תשובתי החיובית תוך כדי הרמת כתפיים סתמית. הוא הבין וחזרנו לחברה. מחשבותי היו נתונות אליו, ולשאלה המכרסמת בליבי- למה לא? אזרתי את מעט האומץ שהיה בי, ושאלתיו אם הוא רוצה לשוב לאגם. קימתו ותשובתו החיובית הסעירו את פרפרי בטני והבעירו את ליבי. אך מצבי הגואש התבתא מבחוץ כמזג שקט ומתון. הגענו לאגם ונעמדנו בסוף השביל, בנקודה בה הוא מתפצל לשני שבילים נוספים המקיפים את האגם המלאכותי. ידי סגרו סביב צווארו, וידיו סביב מותני. חשתי את קרבתו, את חום גופו, ויחלתי למגע שפתיו. הוא קרב אלי, ודיבר בחמימות, הוא שאל אם אני רוצה לנסות וגלי קולו ליטפו את אזני. היבטתי עמוק בעיניו, אשר בחנו ביסודיות את עיני, וראיתי חוכמה ויושר. עניתי בחיביות וציפיתי להמשך מעשיו. עמדנו כך יחדיו, מוקפים בחומות אהבה, אשר ניתקו אותנו מהמבטים הנועצים והילדים המצחקקים בקול. חומות אשר הגינו עלינו מן עמל צרותינו וחוויות יומינו. חשתי את שפתיו הרכות קרבות אל שפתי, ועיני נעצמו בעונג. לשוני שיחקה בלשונו, וחשקה לבלועו. חום אהבתו הרעיד את גופי, והמיס את חלקיקי נשמתי.
שפתינו נפרדו בשקיקקה, וידי נשמטו לאיטן. חומות האהבה סערו סביבינו, ושלחו קרני אושר לעולם. חזרנו מחובקים למקום מפגשינו, וחלמתי שרגעי איתו לא יסתימו לעולם.
אך ברגע בו נפלתתי מאחיזתו היכתה בי מרות המציאות, והזכירה לי את גורלי הכאוב. היה עלי לעוזבו, כי ביתי אינו בארץ למכבר שנתיים תמימות, אלא בארץ רחוקה, בחלקו האחר של העולם. רגעי איתו—אין בהם דבר. סטוץ נשכח של קייץ נושן ולא יותר. ליבי פעם ובכה את פרידתיתו המיוחלת, הראשונה, והאחרונה לחודשים רבים.
בהגיע הזמן, נאלצנו להפרד. בהתרחקותי, חשתי את חוטי ליבינו המחוברים בקשר אהבתינו נמתחים. רחקתי קילומטרים רבים מביתו, אל ארץ מגורי, וחוט ליבי הדק נותר יציב, קשור בחוזקה לחוטו. לבסוף, כשנחתו רגלי ביעודי המרוחק, ידעתי שלא חוויתי סטוץ של קייץ—חוויתי אהבה.
חלפו הימים, שבועות, חודשים; חומת אהבתינו התפוררה, ורסיסיה איימו לפרום את הקשר המתרופף בין חוטי ליבינו. טעם נשיקתו, אשר כבר הפך לזיכרון מתוק, נותר כחלום רחוק. בועת אהבתינו נמוגה, והותירה אחריה לב כאוב, פגוע, מתגעגע.
✍️ הוסף תגובה