~_~אהבה גדולה סיכוי קטן~_~
רצתי, לא יכולתי להפסיק לרוץ, כל מה שיכולתי לחשוב באותו הזמן זה כמה
שנמאס לי מהחיים האלו, אני רוצה שזה ייפסק!
עצרתי כשראשי מושפל ואני משעינה את יידיי על הברכיים, לא יכולתי להמשיך
לרוץ הייתי חייבת לעצור לרגע, גם עם זה יהיה ממש לשנייה.
היה חשוך, אמי נמצאת בשוודיה ובגלל זה אני ישנה אצל סבתא שלי, אז כך
שהייתי חייבת מישהו שאוכל לספר לו מה הולך איתי, אבל העובדות הם שלא מצאתי למי
לספר. חברתי הטובה ביותר מאי לא הייתה בשיעור מתמטיקה
כשקרה המקרה, המקרה ששבר את ליבי.
המשכתי ללכת, לא לרוץ כי פשוט כבר לא יכולתי, הלכתי והלכתי והלכתי...
כשפתאום שמעתי רעש. לא ידעתי מה זה או מי זה הדבר היחידי ששמתי לב היה למשהו זוהר
שראיתי מהחשכה שהייתה.
המשכתי ללכת וראיתי שהמשהו או מישהו המשיכו ללכת גם.
כשהתקרבתי ראיתי נער גבוה עם חולצה לבנה ומכנס שחור, ראיתי גם שהוא דתי לפי הלבוש:
היה לו כיפה וציציות.
כשממש התקרבנו אחד לשני ראיתי גם את עיניו הירוקות שנצצו בחשכה ששררה.
"מה קרה?" הוא שאל "את נראית נסערת"
"רק נראית?" עניתי לו בציניות והוא חייך את החיוך המתוק ביותר שראיתי בחיי.
"אני רציני, מה קרה?" הוא התעקש
"אני לא יכולה לספר לך" עניתי לו בעקשנות משל עצמי
"למה לא?" הוא המשיך להתעקש
"כי אני לא מכירה אותך, מה אתה מצפה שאספר לך למה אני ככה?" המשכתי גם אני להתעקש
"אהההה אז זאת הבעיה" הוא אמר
"כן"
"אוקיי" הוא ענה לי, "קוראים לי רועי אני בן 16 טוב אני לא אשקר אני אהיה בן 16 עוד
חודשיים אני אוהב לשחק כדורגל והמאכל האהוב עלי הוא פיצה" הוא אמר את הכל בנשימה
אחת.
"חחחחח" צחקתי
"או לפחות אם לא הצלחתי לעזור לך אז לפחות הצלחתי להצחיק אותך" אמר רועי
הסתכלתי עליו מהופנטת אני לא יודעת למה אבל בטחתי בו.
"יש את הבחור הזה" עניתי בנשיפת אוויר
"מעניין למה אנחנו תמיד אשמים בזה שאתם ככה... יש לך תשובה על זה?"
"אולי כי אתם בוגדים, שקרנים ועיוורים" עניתי לו בכעס
"אהההה אז זה הקטע הוא לא שם לב שאת אוהבת אותו ונפגעת" הוא שאל והתחיל להבין את
הסיפור.
"הלוואי וזה היה רק זה" עניתי לו
הוא הסתכל עליי במבט של לא מבין
"יש את הילדה הזאת שאני ממש לא סובלת אותה והיא גם אוהבת אותו והיא עשתה לי כאלה
פדיחות מולו היום..."
נאנחתי והתיישבתי ליד עץ "היא אמרה מה לא ידעת שהיא אוהבת אותך?
וממש התרגזתי כאילו מה היא רוצה אותו לעצמה? אז שתתחרה הוגן לא ברמאות"
אמרתי מרוגזת כשעיניי החלו להתמלא דמעות "וזה היה עוד מול כל הכיתה!"
אמרתי כמנסה להתגונן.
"אל תשימי עליה" הוא ענה לי והתיישב לידי.
"קל לך לדבר" עניתי לו.
פתאום שמענו קול צועק: "עמית את פה?" זה היה קול של בת שנינו קמנו מהר והתחלנו
להתקדם ולעברה.
"עמית את פה?" אמר שוב אותו קול, הסתכלתי על רועי בחוסר ידיעה ושנינו התחלנו להתקדם
לעבר הקול הלא ידוע.
רוצים לדעת מי זה הקול המיסתורי? חכו לפרק הבא... המבולבלת
✍️ הוסף תגובה