~+~*~ ד2ר+ם 22טן- סיפור ש=שווה=ק7+אה~+~*~

נגעתי קלות בבטן שלי עד שהרגשתי אותה שוב בוערת, תמיד שנאתי את הבטן השלי. כמעט
כל מי שאני מכירה שונאת את הבטן שלה, אבל לא לכולן יש סיבה אמיתית.

את מתן פגשתי ביומולדת של רוני, "את חייבת להכיר אותו" היא הפצירה בי בלי הפסקה

"הוא מדהים, אתם נורא מתאימים." ואני חשבתי לעצמי שאם הוא חולק עם רוני, בת דודתו
גנים יש סיכוי סביר שמדובר ביצור מאוד יפה.

בסיטואציות הקסומות שציירתי לעצמי בראש ראיתי את עצמי נכנסת לבית של רוני המוצף
מוזיקה מחרישת אוזניים ואורות צבעוניים כשלפתע אני קולטת את המבט של בחור יפיפה.
אני מתקרבת אליו ואנחנו מתנשקים עד... עד שהמציאות מפריעה לי באמצע. מתן לא היה
מכוער, בכלל לא, אבל מהשנייה הראשונה בה נפגשנו אני והוא הכרזנו מלחמה.

את הלילה ההוא אצל רוני בילינו בהתווכחות סוערת על פוליטיקה, על מוסיקה, על כדורגל
על מה לא?... הוויכוח נגמר בזה שאני אמרתי לרוני שאני הולכת הביתה לפני שהיא וכל
המשפחה שלה יכנסו לתקופת אבל על מתן.

אחרי אותו ערב אתם בטח מבינים כמה הייתי מופתעת ששלושה ימים אחר כך ביום ראשון
צילצל הפלאפון שלי ומהעבר השני היה מתן.

אני הייתי בטוחה שמדובר בטעות, אבל לא, מתן התקשר לשאול אם בא לי לצאת איתו לסרט.

הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שאני עם הפסיכי הזה לא יוצאת, אבל אחרי כמה משפטים
כמו

"היה לי ממש מרתק לדבר איתך." ו... "ממש הצטערתי כשהלכת." החלטתי שיש דברים ששווה
לתת להם עוד הזדמנות.

באותו יום יצאנו לסרט, זה היה סרט מטופש שכבר הספקתי לשכוח את שמו, עוד אחת
מקומדיות הקיץ שחשיבותם הקולנועית שואפת לאפס.

אני זוכרת שאחר כך טיילנו במשך שעתיים והתווכחנו על כל מיני דברים, רק בלי צעקות,
התווכחנו על אם זה הגיוני שאנשים שמתווכחים נונסטופ יצאו יחד.

הוא טען שכן אני אמרתי שזה נראה לי קצת דפוק, אבל אחרי חיוך זדוני ושפתיים שנצמדו
לשלי לכמה שניות גם אני הייתי משוכנעת.

אז עוד לא ידעתי שוויכוחים נידונו להחריף, ודעות שונות זה לא סתם חומר שיחה מעניין.

השבוע הראשון שלנו יחד היה קסום, יצאנו לסרטים ולגלידה, ישבנו שעות בים, אבל הכי
הרבה דיברנו... הוא סיפר לי על אמא שלו שמתה אני סיפרתי לו על ההורים שלי שמתגרשים
בקרוב, דיברנו על חברות וחברים קודמים, ובעיקר דיברנו על אהבה.

וכמה שהיה טוב לאהוב.

אחרי שבוע שבו לא נפרדנו אפילו לרגע מתן היה צריך לנסוע לחיפה עם המשפחה ואני
סופסוף התפניתי קצת לחברים אחרים שלי.

באותו יום ביליתי כל היום עם שני ומאי, ורוני... ובערב קבעתי עם גל.

גל ואני מכירים מגיל אפס אמא שלו תמיד מספרת איך היינו רצים יחד עירומים בחצר שלהם.

אם יש בנאדם שהרגשתי צורך לספר לי בארבע עיניים על כל מה שעבר עליי ועל מתן בשבוע
האחרון זה הוא. "זה לא מוצא חן בעיני." התקבלה לי הודעה בפלאפון."זה לא לעניין שאת
נפגשת עם בנים אחרים."

באותו יום באתי אל מתן והוא בער מקנאה, כמעט פחדתי שיזמינו משטרה אם הוא לא יפסיק
לצעוק. "אם ככה אתה מרגיש." סיימתי את השיחה בדמעות "אז אין לנו על מה לדבר."

בשבוע שאחרי זה כל יום הוא התקשר אליי, בוכה ומבקש שאני אסלח לו, וכל כך מצטער.

אני לא רציתי אפילו לדבר איתו, אבל מתן כבר הכיר אותי מספיק טוב והוא שלח אלי את
רוני.

אם יש מישהו בעולם שיכול לשכנע אותי שאפילו שתיית אקונומיקה היא רעיון מוצלח זאת
רוני,

ובאופן לא כל כך מפתיע היא גם גרמה לי להתקשר למתן ולקבוע שאני אבוא אליו באותו
יום.

התקלחתי והתארגנתי בזריזות, הנמכתי ציפיות ואחרי רבע שעה כבר עמדתי בחדר של מתן
שהיה מלא בנרות, פרחים ועל המיטה שלט ענק שעליו היה כתוב "אני מצטער."

לכעוס כבר לא יכולתי וגם לא רציתי, וכשהזרועות שלו חיבקו אותי מאחורה כבר לא זכרתי
על מה רבנו.

הוא סובב אותי אליו והתנשקנו נשיקה כל כך ארוכה שכבר לא יכולתי לנשום, וגם לא רציתי
לנשום רציתי פשוט לנשק אותו.

באותו לילה בפעם הראשונה בחיים שלי עשיתי אהבה עם מישהו וכל כך שמחתי שזה מתן, הוא
היה ממש עדין ומתחשב וכל כך ניסה שיהיה לי נעים ונוח.

כל היום למחרת הסתובבתי מעופפת, לא יכולתי להרגיש את האדמה.

ומתן היה כל כך מתוק שלא חשבתי אפילו לרגע שזאת הייתה טעות.

יומיים אחרי אותו לילה מדהים מתן נפרד ממני.

הוא לא הסביר בדיוק למה אבל הוא אמר שהוא מרגיש שהוא כבר לא באותו מקום כמוני
ושהיחסים שלנו כבר לא ממש חזקים.

במשך שבועיים לא הפסקתי לבכות, לא היה איכפת לי מאף אחד ומכלום, לא רציתי לראות אף
אחד או לשמוע אף אחד פשוט רציתי להיות לבד ולבכות.

הרגשתי כל כך מנוצלת ומלוכלכת, כל כך נגעלתי מעצמי.

אחרי שבועיים רוני הופיעה אצלי, היא אמרה שאני חייבת להתגבר על זה כי החיים ממשיכים
והחופש סתם מתבזבז... לאט לאט חזרתי לחיים הרגילים, פגשתי אנשים, יצאתי לסרטים
ולמסיבות ואילולא המחזור שלי לא היה מאחר סביר להניח שהייתי מצליחה להתגבר על מתן.

המחזור שלי כבר שנתיים מדויק, בלי שום סטייה אפילו לא של יום, וזה לא שהפעם הוא
איחר הסביר לי הרופא, "כשאת בהריון הוא מפסיק להגיע."

הימים שאחרי זה היו ימים סהרוריים לחלוטין, להורים שלי לא יכולתי לספר, וכשניסיתי
לספר למתן הוא אמר לי שזה לא מעניין אותו ושאם אני לא מספיק אחראית כדי לדאוג לעצמי
אין שום סיבה שזה יהפוך לבעיה שלו. "זאת בעיה של שנינו." אמרתי, אבל הוא כבר ניתק.

אחרי שבועיים שבהם לא אכלתי, לא ישנתי ולא יצאתי מהבית... פתאום מתוך כל הבדידות
שהציפה אותי הרגשתי שאת היצור הזה שגדל לי באותם רגעים בבטן אני רוצה להביא לעולם,
זאת הייתה החלטה די מוזרה אבל הייתי בטוחה בה, היו לי חלומות בהם החזקתי ילד קטן
והוא חייך אליי... כל הפחד והחרדה התחלפו באושר עצום. היום אני כבר יודעת שלא היה
שום היגיון בחלומות האלה.

האושר הזה לא נמשך הרבה זמן, באחד הלילות פתאום תקפו אותי כאבים איומים, הצרחות שלי
כנראה הבהילו את אמא כי אחרי חמש שניות היא כבר עמדה מולי מזועזעת מכמות הדם שהציפה
אותי ואת המיטה.

מאז עבר קצת זמן, את הסדינים והפיג'מה כיבסנו, עשינו כמה בדיקות, קנינו גלולות
"ליתר ביטחון". אבל אני כבר יודעת שיש דברים שאי אפשר פשוט לתקן.

כמעט כל מי שאני מכירה שונאת את הבטן שלה, אבל לא לכולן יש סיבה אמיתית.