אבודה בעולם

היו לי חיים כמו של כל ילדה בת 17, מסיבות, חברים וכל שאר הדברים.

ואז חברה שלי באה ביציאה שהיא רוצה להכיר לי מישהו חמוד, מישהו שהיא מכירה והיא
חושבת שהוא הכי יתאים לי בעולם!

כמובן בתור הביישנית שבחבורה אמרתי לה שלא, אבל היא התעקשה וניפגשנו.

בהתחלה לא ממש דיברנו, אפילו היינו רחוקים, אבל למחרת חברה שלי אמרה לי שהוא נדלק
עליי ושהוא ממש מת להכיר אותי, הבנתי שאין לי מה להפסיד והלכתי על זה... =)

לאט לאט התאהבנו...אהבתי אותו והוא אותי, אפילו יותר מאשר את החיים עצמם.

הייתי מתקשרת אליו בכל שעה, בכל דקה, בכל שנייה, והוא...כמובן עזב הכל באותו הרגע-
הקשיב, עזר ותמך

ככה עברו להם 8 חודשים מופלאים...! הרגשתי מאושרת כמו שבחיים לא הרגשתי! שהייתי
מסתכלת עליו הרגשתי אהבה עצומה...וידעתי שגם הוא באמת אוהב אותי! הוא הכיר אותי הכי
טוב בעולם, תמיד ידע מה אני רוצה לעשות, מה מציק לי, מה עובר עליי...ה-כ-ל

ואין...זה היה הכי כייף! לדעת שיש מישהו שאוהב אותך- אהבה ללא גבולות! שתמיד תמיד
יהייה שמה בשבילך, לא משנה מה תעשי!

כמובן שהיו ריבים, אפילו הרבה- ובגלל זה נפרדנו, למרות שעמוק עמוק בלב עדיין מאוד
מאוד אהבנו!

ועכשיו שאני מסתכלת לאחור אני לא מבינה! איזה טיפשה הייתי?! איך ויתרתי על הדבר הכי
טוב שקרה לי בחיים?! איך העזתי לחשוב על זה אפילו שאני רוצה להיפרד ממנו?!

אנחנו עדיין קצת בקשר...אבל בכל פעם שאני רואה אותו או שומעת את הקול שלו העיניים
שלי שוב מתמלאות בדמעות!

אני יודעת שלראות אותו זה עושה לי רע...אבל אני לא יכולה! לא יכולה שלא לשלוח לו
הודעה, או לא להתקשר אליו לפעמים רק כדי לדעת שהוא מרגיש טוב ושהכל אצלו בסדר!

אני לא חושבת על התוצאות ועל מה שאני עושה לעצמי כי באותה השנייה רק הוא מעניין
אותי...

מאז שנפרדנו עברו כבר כמה חודשים,,,ועדיין עוברות במוחי אותן ההרגשות כמו שביום
ההוא- ביום שאמרתי לו שדיי זה נגמר!