מהפכה שקטה: מקניין לקידושין
בעולם העתיק, נישואין היו עסקה כלכלית בין משפחות. האב "מכר" את בתו, הבעל "קנה" אישה, והאישה עצמה לא הייתה צד בעסקה. התנ"ך מתחיל מנקודה דומה — אנו מוצאים מוהר (מחיר כלה), משא ומתן בין אבות — אך מתוך מציאות זו צמחה מהפכה שקטה שתשנה את מושג הנישואין לעד.
המפתח הוא המילה "קידושין" — מלשון קדושה. בעוד שבתרבויות אחרות הנישואין היו חוזה אזרחי או טקס פוריות, היהדות הוסיפה ממד של קדושה. האישה אינה נקנית — היא מתקדשת. ההבדל עמוק: קניין מעביר בעלות, אך קדושה יוצרת ייחוד הדדי.
"הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי" — לי ולא לאחר, בטבעת זו, כדת משה וישראל
הנוסחה הזו, שנשתמרה עד ימינו, מבטאת שהנישואין הם פעולה של הפרשה — כמו כלי שמקדישים למקדש, כך בני הזוג מקדישים את עצמם זה לזו.
הכתובה: מסמך ראשון לזכויות האישה
אחד החידושים המרעישים של היהדות העתיקה היה הכתובה — מסמך משפטי שהבעל חותם ובו הוא מתחייב לזון, לכסות ולפרנס את אשתו. אם יגרש אותה, עליו לשלם לה סכום כספי נכבד. הכתובה היא למעשה ביטוח סוציאלי לאישה, מאות שנים לפני שהמושג נולד בעולם המערבי.
חכמי התלמוד הסבירו שמטרת הכתובה היא "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" — כלומר, המסמך נועד להגן על האישה מפני גירושין חפוזים. על הבעל לדעת שגירושין אינם חינם, ושיש מחיר לפירוק הברית.
הכתובה הקדומה ביותר שנמצאה היא מאלפנטינה — קהילה יהודית במצרים מהמאה החמישית לפני הספירה. מסמך זה מראה שכבר אז היו לנשים יהודיות זכויות שנשים בתרבויות אחרות לא חלמו עליהן.
שלבי הנישואין: אירוסין ונישואין
הנישואין היהודיים כללו שני שלבים נפרדים. האירוסין (קידושין) היו טקס משפטי שבו הזוג מתחייב זה לזו, אך טרם חיו יחד. תקופת האירוסין נמשכה בדרך כלל שנים עשר חודש, שבהם הכלה הכינה את נדונייתה והחתן הכין את ביתם.
הנישואין עצמם — הכנסת הכלה לבית החתן — היו חגיגה של שבעה ימים. המשתה, הריקודים, ושמחת החתן והכלה היו מצווה של ממש. התלמוד מספר שאפילו לימוד תורה נדחה מפני שמחת חתן וכלה, ושמצווה לרקוד לפני הכלה ולשמחה."כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים"
המשפט הזה חושף את התפיסה שנישואין הם לא אירוע פרטי בלבד — הם בנייה לאומית, תיקון עולם, המשך השרשרת.
אהבה ומחויבות: לא אחד על חשבון השני
מה מיוחד בתפיסת היהדות? שאהבה ומחויבות אינן סותרות. בעוד שהתרבות המודרנית נוטה לראות במחויבות כבלים שמגבילים את האהבה, היהדות רואה בהם שני צדדים של אותו מטבע. הכתובה אינה מחליפה את האהבה — היא התשתית שמאפשרת לאהבה לצמוח.
הרמב"ם כתב שהבעל חייב "לכבד את אשתו יותר מגופו ולאהבה כגופו", ושהאישה חייבת לכבד את בעלה "יותר מדאי". כלומר, הכבוד ההדדי הוא הבסיס, והאהבה צומחת מתוכו.
מורשת הנישואין היהודיים
המודל היהודי של נישואין השפיע עמוקות על הנצרות ועל האסלאם, ודרכם על כל התרבות המערבית. הרעיון שנישואין הם ברית ולא עסקה, שלאישה יש זכויות ולא רק חובות, ושהמטרה היא שותפות ולא בעלות — כל אלה מקורם בחשיבה התלמודית.
גם בימינו, הנישואין היהודיים שומרים על המבנה העתיק: חופה כסמל לבית המשותף, טבעת כסמל לשלמות, שבירת הכוס כזיכרון שגם ברגע השמח ביותר יש לזכור את החורבן. הטקס מאזן בין שמחה לכובד ראש, בין חגיגה לקדושה — בדיוק כמו הנישואין עצמם.
