כשלא נשאר דבר \:

וואו...מרגיש שזה הולך להיו סיפור מפחיידד 😊

תמשיכייייי

וואו תמשיכי!!

כשלא נשאר דבר - פרק שני

"תראו," הוא התחיל לומר ונעמדנו מולו. "אני מעדיף שתשבו."
"נו, מה יש להם?" שאל מתן לאחר ששנינו שוב התיישבנו, הוא התכופף לעברנו כדי שיכול לדבר איתנו בגובה העיניים.
"הם יהיו בסדר? בבקשה, דוקטור, תגיד לי שהם יהיו בסדר!" התחננתי בפניו והוא הרכין את ראשו כלפי מטה.
"תקשיבו, הם עברו תאונה קשה מאוד, המכונית הייתה מעוכה לגמריי, לקח לנו יותר מדיי זמן לחלץ אותם משם ו.."
"איך אתם מגדירים את המצב שלהם?" שאל מתן קוטע את דבריו.
"קשה עד אנוש." הוא אמר בעדינות. "אני מצטער."
"מתן." מיררתי בבכי ובכיתי על בגדיו.
לא יכולתי, בכיתי בלי הפסקה, מתפרקת בתוך חיבוקו שעטף אותי, כאב לי, כלכך כאב לי, המחנק בגרון הכאיב, וליבי פעם בסדירות לא נורמאלית.
"טליה.." אמר מתן והביט בי.
הבטתי בו מנסה להתמקד בפניו אך ללא הצלחה, הכל היטשטש מולי, הרמתי את ידי והעברתי אותה על לחיה על אחי.
"מ..מתן." אמרתי בחולשה.
ראשי כאב, גופי החל לרעוד, לא יכולתי עוד להחזיק את עצמי, דמותו של מתן כבר החלה להעלם מול עיניי כשאני מתאחדת עם הכאב עד הסוף עד שהכל סביבי נעלם לגמרי ומסך שחור כיסה את עיניי.
***
"טליה, בואי אליי ילדה יפה שלי." שמעתי את אימי אומרת ופקחתי את עיניי.
"אמא?" שאלתי ופתחתי את דלת החדר שבו הייתי מציצה החוצה.
"בואי, טליה, יופי, לאט לאט." אמרה אימי אל עבר ילדה קטנה כבת שנה שנראתה כמוני.
היא החזיקה-לא החזיקה בידיה של אימי והחלה ללכת לקראתה.
"נדב, מתן, טליה למדה ללכת!" היא צעקה אל עבר מעלה המדרגות והם ירדו במהירות לעברה.
"טוּלִי!" אמר אבי לעבר התינוקת והיא רצה אל תוך ידיו צוחקת מאושר.
חייכתי לעצמי, איזו משפחה מאושרת היינו.
לפתע הכל נעלם מול עיניי ומצאתי את עצמי עומדת ליד בית הספר היסודי שבו למדתי.
התקרבתי מעט אל שפת הכביש וראיתי שוב את הוריי, כשהם מלווים אותי ואת מתן ביומי הראשון בבית הספר, זכרתי את היום הזה כלכך טוב, כיתה א'.
"אמא!" אמרה הילדה ורצה בחזרה אליה מפתח בית הספר.
"מה קרה ילדה יפה שלי?" היא שאלה וניגבה את דמעותייה.
"אני מפחדת." היא אמרה ואימי חיבקה אותה.
"אל תדאגי, יהיה בסדר, מתן יהיה איתך." היא אמרה בחיוך, מתן אז עלה לכיתה ג'.
"טוב, אבל את מבטיחה לחזור לקחת אותי?"
"ברור יפה שלי, אל תדאגי, תחזרי למתן." היא אמרה לה בחיוך ונשקה על לחייה הקטנטנות.
שוב הכל התערפל לנגד עיניי ומצאתי את עצמי מתעוררת במיטת בית חולים כשידיו של מתן מנערות אותי ולפניי מחוברת מכונת הנשמה.

תגובות על הפרק?~

מקסים..!!!
תמשיכי

מהמםםםםם

המשךךךךך 😉

כשלא נשאר דבר - פרק שלישי

נקודת מבט של מתן:

"טליה!" צעקתי כשהיא התעלפה בין זרועותיי.
"בוא, תכניס אותה לפה." אמר הרופא.
הרמתי אותה על זרועותיי והנחתי אותה על המיטה שהוצבה בחדר סמוך שהיה ריק, הרופא חיבר לפניה מכונת הנשמה וערך לה כמה בדיקות.
"יופי, רק זה חסר לי." אמרתי לעצמי ושרון נכנסה לחדר.
"היא לא יכלה לשאת את זה, אל תדאג נסיך, היא תהיה בסדר." אמרה שרון וחיבקתי אותה.
"כאילו קללה נפלה עלינו." אמרתי לעברה.
"אל תדבר ככה, זה סתם צירוף מקרים."
"היא בסדר, היא תחזור להכרה בקרוב." אמר לעברנו הרופא.
"דוקטור, יש סיכויי שההורים שלי יתעוררו?"
"הסיכויים מאוד קלושים, אני מצטער בשבילכם, אנחנו מנסים לעשות את המיטב כדי להציל אותם."
"אין טעם לקוות?" שאלה שרון.
"תראו, אני רופא בקליניקה הזאת כבר כמעט 30 שנה, וראיתי הרבה דברים, אנשים שהוגדרו כ'אין סיכוי לחיים' קמו כאילו לא היה ולא נברא, תמשיכו להתפלל, זה עזר להרבה."
"מתי היא תתעורר?" שאלתי.
"עוד כמה דקות, אני חושב שכדאי שתיקחו אותה לנוח בבית, גם ככה קשה לה." הוא אמר ואני ושרון הנהנו.
נכנסנו אל החדר כשאני מתיישב מצד אחד של המיטה שבה שכבה טליה והחזקתי בידה, בזמן ששרון עומדת מאחוריי ומניחה את ידיה על כתפיי כתומכות בי.
"טליה, קומי טוּלִי, בואי נלך הביתה." אמרתי לעברה מנער את גופה בעדינות והיא פקחה את עיניה אט-אט.
"מה.. מה קרה?" היא שאלה תופסת בראשה.
"התעלפת." אמרתי לעברה.
"אני.. ראיתי.." היא גמגמה.
"בואי טולי, את צריכה לנוח, נדבר על זה יותר מאוחר." אמרתי לעברה.
"מה עם אמא ואבא?"
"הם יהיו בסדר, מטפלים בהם." שיקרתי כי הרופא אמר שהסיכויים כבר אפסיים. "בואי."
היא ירדה מהמיטה לאחר שהרופא ניתק אותה מהמכשירים והפילה את עצמה אל תוך זרועותיי כמבקשת חום ואהבה ממני וחיבקתי אותה בחום, ידעתי שמעכשיו זה יהיה חסר לה ואני אצטרך להיות בשבילה אבא ואימא, היא עוד ילדה, בסך הכל בת 17 וחצי.
"מתי אתה חוזר לצבא?" היא שאלה במבט מתחנן שלא אעזוב אותה.
"נתנו לי שחרור לשבוע, אל תדאגי אני לא אעזוב אותך." אמרתי נושק למצחה.
עוד בערך חודשיים אני מסיים את השירות הצבאי שלי ואז אני אצטרך להיות רק איתה, למזלנו אנחנו מסודרים מבחינה כלכלית.
"אני עייפה." היא אמרה תוך כדיי פיהוק.
"בוא, מתן, ניקח אותה הביתה." אמרה לעברי שרון והנהנתי.
יצאנו מהחדר והלכנו לכיוון היציאה מבית החולים, נכנסנו אל המכונית שהוחנתה בחניון והתחלתי לנסוע לכיוון הבית.

עוווווד פרק !!!!!

ואאאייי..סיפור י פ ה !!
התחלה שונה ומתפיעה מאשר..
אני אוהבת ממש!!!

תמשיכי, יפה מאוד!!