איך מודדים זמן?
5 שנים זה הרבה או מעט?
כי לי זה מרגיש לי כאילו רק אתמול זה קרה.
כאילו רק אתמול בבוקר אמא שלי התקשרה,
עם קול שבור..
הודיעה לי את הבשורה המרה הזאת, הכואבת.
ומה אני אמורה לעשות? ילדה בת 15 שלא ציפתה לזה.
ידענו שזה הולך לבוא, אבל בתור ילד אתה לא מאמין שזה באמת יקרה,
אתה מעדיף לחיות באשליה שהכל בסדר,
שהנה עוד יום-יומיים היא תצא מזה.
איזה דבר נוראי זה, להודיע לשלושה ילדים קטנים שסבתא שלהם הלכה..
למקום טוב יותר , איך מסבירים להם את זה?
מה אומרים? איך? מה עושים?
אני עד היום לא שוכחת את הבלבול הזה,
מה נכון ומה לא,
איך לא להתפרק לידם, להיות חזקה גם בשבילם,
אפילו שהכל מת מבפנים,
אפילו שהלב פשוט מתנפץ, כאילו דקרו אותו אלפי פעמים.
כל זה קרה לפני 5 שנים..
זה הרי המון זמן, 5 שנים, לא ככה?
אז למה זה מרגיש לי כאילו רק אתמול עברתי את כל זה?
למה עד עכשיו לפעמים אני מרגישה את הצריבה הזאת בעיניים,
אחרי שלא מפסיקים לבכות שעות..
בבית, בחוץ, מול אנשים, לבד, כל רגע,
הבכי פשוט לא נפסק, בלתי נשלט, בלתי ניתן לעצירה.
זה רגע שלא אכפת לך מכלום,
מי רואה אותך ככה, מי רואה אותך נשבר ובוכה,
מי נמצא לידך, מי מנסה להרגיע,
כלום פשוט לא מעניין.
רק הידיעה הזאת בראש כל הזמן,
שזהו. נגמר. היא הלכה.
איך מבינים את זה?
איך מעכלים דבר כזה?
איך מרגיעים את הבכי שנמשך שעות על גבי שעות.
מדי פעם פורצות יבבות חנוקות, רוב הזמן הדמעות זורמות כמו מים מברז.
מה עושים?
איך מתנהגים?
עד היום אני מרגישה כל כך אבודה כשאני נזכרת בזה..
וכבר עברו 5 שנים.
אני כבר לא ילדה יותר,
אבל עדיין אני מרגישה כמו ילדה שנזרקה למים, בלי לדעת לשחות בכלל.
עד היום אני טובעת בדמעות עם כל זיכרון כזה..
עד היום אני לא מצליחה להירדם בלילות כשאני נזכרת בה.
היא הייתה הראשונה שהלכה לי,
ובפעם הראשונה לא יודעים איך להתמודד.
בעצם, אף פעם לא יודעים איך להתמודד.
5 שנים ארוכות עברו בלעדייך.
והיום זה היום בו הלכת, לפני 5 שנים.
הדלקתי נר נשמה בשבילך,
וזה פשוט שבר אותי, פירק אותי לרסיסים.
רציתי לדבר אלייך, התחלתי.. כי אני יודעת שאת שומעת אי שם,
אבל הדבר היחיד שיצא ממני היו קולות בכי חנוקים.
לא יכולתי להוציא אפילו חצי מילה.
ופתאום הרגשתי שאני מדברת לאוויר,
כי את הרי לא כאן..
אני יושבת ובוכה כמו ילדה קטנה,
הדמעות לא מפסיקות לזרום.
אני מתגעגעת. כל כך. הרבה. המון. בלי סוף.
קשה לי לכתוב.. אני בקושי רואה את המקלדת מרוב הדמעות..
תסלחי לי שזה מכתב כזה? לא אומר כלום, אבל בו זמנית אומר הרבה.
המון זמן לא קרה לי שאני לא יודעת מה לכתוב ואיך,
שיש הרבה מילים אבל הן פשוט לא יוצאות.
פעם ראשונה שהידיים לא רצות לי על המקלדת, נתקעות אחרי כל מילה.
אבל בלב יש כל כך הרבה לומר לך, כל כך הרבה.
ממתי אני חושבת מה ואיך לכתוב לך? אף פעם זה לא קרה.
ממתי אני מוחקת שורות שוב ושוב, ועדיין לא יוצא כלום?
השנים עוברות, והכול משתנה.. או שבעצם הכל עומד במקום?
החיים ממשיכים, בית ספר, צבא, בקרוב עבודה ולימודים.
ורק הזיכרון שלך עומד יציב, איתן.
כולם מתקדמים הלאה, ממשיכים במרוץ האינסופי שנקרא חיים,
לרגעים מסוימים נזכרים בך,
ואז הכל נעצר לכמה דקות,
רק את קיימת.
כי את תמיד שם.
בתוך הלב.
"..יש לי געגוע קבוע - לדבר לא ידוע
משהו שנגמר לפני שנה ,
זה נראה כמו שבוע ..
הלב עדיין גרוע ,
הרגע תקוע שקוע ,
עמוק בין דמעה לדמעה לבין שכנוע,
מנסים לנחם מנסים לתקן מצב גרוע ..
כמה זה ימשיך? עד מתי אני אמשיך?
שיפסיק לעצור שימשיך רק לנוע!
נשמה תפסיק לגדול תפסיק לסבול,
והמחר יותר אוהב יותר כואב מהאתמול..
הרי אומרים שהזמן מרפא את פצעי העבר,
אז איך זה שאצלי הוא אף פעם לא נגמר?
אני מביט אל השמיים,
רואה חיוך מתוך ענן.
אני פורש את הידיים ,
ושואל למה את לא כאן ?
אני כל כך מתגעגע ,
וחולם שנתראה!
אבל הלב שלי שומע,
לב שלי רואה..
יש בי געגוע קבוע.."
[צ'ינו פרודקשיין-געגוע קבוע]
28.4.2006
ת.נ.צ.ב.ה
וואוו....בובה כמה כאב את מעבירה פה.
זהו טבע החיים מאמי,תאמיני לי שהיא מעדיפה שתמיד תזכרי אותה ברגעים הטובים שלה
ושלא תשברי ככה.
הרי החיים ממשיכים ואנחנו חייבים להמשיך אותם.
תאמיני לי שהיא תירצה שהנכדה שלה תצא ותבלה ושרק תעשה חיים.
אל תשברי ותשקעי.
תראי לכולם מה את שווה..תראי לכולם כמה את מסוגלת וכמה את יכולה להיות חזקה בשביל כולם.
הרי לא משנה מה תעשי היא תמיד תיהיה בזכרונך ובלב שלך...אז שתמיד תזכרי בה אל תבכי
אלא תחייכי.
😊
