*+*+חצי ירח+*+

אני בוהה בחצי ירח שמחוץ לחלון הדירה שלנו. נדמה לי שהוא קורץ אליי אולי מנסה לשלוח לי עידוד קטנטן. אחר כך אני מעיף את מבטי לעברה, שם לב שהיא מתיישבת על קצה המיטה כשגבה מופנה אליי, שני ידיה משפשפות את פניה ואז את שערה בייאוש מוחלט.
היא משפילה את מבטה ומסיטה את שיערה הארוך והחלק ,שאני כל כך אוהב, כלפי אחורה באנחה עמוקה, קטנה אך מתוקה.
"אני לא יכולה יותר" היא פלטה, כאילו לא מדברת אליי אלא לעצמה. "אני לא יכולה" הוסיפה.
ואז היא התחילה לבכות. האמת שכבר מזמן שהבכי שלה לא מרגש אותי. אני מביט עליה באדישות ומנסה להבין מאיפה נקטע האושר שלנו, איפה האומץ להביט באהבת חיי ולהיות אדיש לבכי שלה.
כשהכרתי אותה הייתי בטוח שהיא הכי יפה בעולם. עכשיו אני בטוח שיש יותר יפות מימנה. פעם לא יכלתי להסיר את מבטי מעיניה הכחולות והנוצצות, היום הן נראות לי כשגרה.
אני ממשיך לחשוב מה שלוש שנים עושות לבנאדם, כשתשומת ליבי פתאום מופנת לקול בכייה.
"די!" אני אומר לה "מה את בוכה?! מה יש לך לבכות?"
"אתה בנאדם קשה" היא ירתה מבט מלא בכי כלפיי.
"הופה, התחלנו עם ההשמצות?!" הצגתי את הכל כבדיחה, כשדברים מתחילים להיות רציניים אני נהיה בדחן.
אולי זה מה שגרם לה לתת לעברי מבט מלא אימה כשפלטה "אתה פשוט לא מבין אותי"
"מה יש פה להבין...את בוכה מכל וויכוח קטן" המשכתי לקטרג על עצמי בעוז.
היא שתקה לרגע ואז אמרה "אולי אתה כבר לא אוהב אותי"
ככה, זרקה את זה לאוויר הריק, והשקט שמילא את עצמותיי בער. רציתי לענות לה, באמת רציתי, אבל משהו בי עצר אותי בחוזקה. כבר לא הייתי בטוח בכלום.
שלחתי שוב מבט אל חצי הירח, והפעם הוא כבר היה שונה. פתאום חשבתי שאולי בגלל שהוא לא מלא, אולי בגלל זה אין לי את האנרגיות החיוביות שדרושות לי.
היא לא חיכתה לתשובה מימנה, היא פשוט קמה מין המיטה בתנועת וויתור, פתחה את הארון והוציאה מזוודה אחת גדולה. לאחר מכן, הכניסה במהירות את חפציה, משליכה אותם במעט עצבנות בזה אחר זה, אל תוך המזוודה.
אני רק מביט בה. לא אומר דבר, לא מנסה לעצור מבעדה, לא מנסה לשכנע אותה להישאר, רק נשאר מהופנט, אולי מנסה להבין כמו ילד מפגר מה לעזאזל היא עושה.
ואז היא סיימה לקחת את המזוודה ופשוט יצאה החוצה, ככה פתאום. הדלת נטרקה וכאילו העירה אותי משינה עמוקה.
פתאום קלטתי שאין לי תחושה ברגליים, שהלב דופק במהירות ושלאט לאט נכנסת אל תודעתי המחשבה שהיא לא פה. שהיא הלכה. זהו. הלכה ולא תחזור.
עצמתי את עייני ונתתי לדקה לחלוף ופתאום הרגשתי שבתוך ליבי מתחולל לו חור ענק שנקרא געגוע. כאילו לא ראיתי אותה שנה. פתאום לא יכלתי לנשום והמחשבות שלי נדדו מאדישות לדאגה. שלחתי מבט בירח ופתאום קלטתי שהוא כבר לא מחייך אליי.
'דפוק' אמרתי לעצמי והבנתי את גודל הטעות. מיהרתי לצאת מהדירה, לרדת במדרגות הישאר אל הרחוב הסואן ולחפש אותה. רצתי במהירות כשליבי דופק בקרבי, מתעלם מהנשימות הכבדות ומהאנשים שבוודאי חשבו שאני מטורף.
חיפשתי אותה שוב ושוב אך לא מצאתי. חשבתי לאו היא כבר יכולה ללכת בזמן כל כך קצר.
הבטתי אל השמיים והחושך נפל עליי, לא מצאתי את החצי ירח שהייתי כל כך צריך פתאום.
רצתי אל הכיוון השני חזרה אל הדירה, מחפש אותו בשמים האפורים, מתעלם מכל המבטים שהעיפו אליי אנשים.
פתאום מצאתי אותו. הוא היה בכיוון גן העיר, נותן לי מבט עם חצי קריצה, כאילו מפתה אותי לבוא אליו. ואני כמהופנט הולך אחריו לכיון הגן, עובר את העצים הגדולים, את הספסלים המיותמים מאדם, ואז הבחנתי בראש מבצבץ מאחד מהם. מתוך כל השקט ששרר שמעתי קול קטנטן של בכי נשבר. הכרתי אותו כל כך שפתאום הלב שלי התחמם בבת אחת, התקרבתי אליה קולט אותה ספונה בספסל עם ראשה מורכן.
לאחר מכן היא הרימה בבת אחת את מבטה אליי וקלטה אותי שם במבטה הגדול. התקדמתי והתיישבתי לידה . "אני אשם, אני הדפוק פה" הודתי באשמה.
היא שתקה. עיניה הכחולות מלוות בדמעות הביטו בעיניי. היא לא אמרה דבר, גורמת לי לכסוס אצבעות במתח.
"אתה הדפוק" היא אמרה פתאום "אבל הדפוק שלי" הוסיפה בחיוך.
חייכתי גם, הלב שלי נרגע אט אט, חוזר למסלולו. "אני לא יכול בלעדייך" אמרתי לה פתאום, ואז משכתי אותה אליי לחיבוק.
"טוב מאוד" היא חייכה חיוך ענק.
אני מביט עליה וקולט שהיא אהבת חיי. שהיא אותה בחורה שהכרתי בעבר שהייתה בשבילי הכי יפה בעולם. היא עדיין הכי יפה בעולם. יופי, שכנראה, זילזלתי בו.
"טוב, עכשיו תשתקי ותביטי על הירח" אמרתי פתאום לאחר התבוננות עמוקה בה. "הוא מחייך אלינו"
ושנינו ישבנו שם, מחובקים, מרוצים, מביטים על חצי הירח, שגם אם הוא רק חצי ולא שלם, עדיין שלח לנו חיוך מלא בקריצה


כמה זמן לא הייתי כאן,טוב לחזור 😊
תהנוו  😊