זה נפל עלי כמו מכה,לא הבנתי מאיפה זה בא,למה זה מגיע לי. ישבנו בסלון אמא אבא ואני בחוץ הגשם לא מפסיק לרדת ואיתו גם הדמעות שלי
אני: אמא אני לא מבינה למה אנחנו צריכים לעזוב? למה אני צריכה לזרוק את כל החיים שלי פה ולעבור לעיר שאני לא מכירה בה כלום
אמא: מאמי שלי,את צריכה להבין שהעבירו את העבודה של אבא לשם וחייבים לעבור.
אני: למה שאני יבין? אני עוזבת פה את החברים שלי את כל החיים שלי אני זורקת..
אבא: דיי נוי תירגעי
אני: טוב עזבו אותי אני עולה לחדר.
קוראים לי נוי כהן מתל-אביב עוברת לחיפה.יש לי עיניים ירוקות שיער שטני לא רזה ולא שמנה אני בת 17 כיתה י"א,יש לי אח בן 18 בכיתה י"ב קוראים לו דור יש לו שיער שטני עיניים כחולות חתיך אמיתי. ויש לי עוד אח גדול בן 20 בצבא קוראים לו תומר.
עליתי לחדר נכנסתי למיטה ופשוט בכיתי חשבתי לעצמי למה הם עושים לי את זה.. למה אני צריכה לעזוב את כל החברות שלי פה את החבר את כולם בכיתי ובכיתי ואחרי חצי שעה הדלת נפתחה וראיתי את דור עומד בדלת..
דור: נויה דיי תפסיקי לבכות
אני: אני לא מסוגלת דור ! למה הם עושים לנו את זה?
דור: את יודעת שהם לא אשמים,זה בגלל העבודה של אבא ואין לך מה לדאוג את חברותית את יפה את תסתדרי בכל מקום.
אני: ומה יהיה עם דניאל?
דור: את תכירי עוד הרבה בנים.
אני: טוב עזוב אין לי כוח, מתי עוזבים?
דור: עוד יומיים..
אני: טוב אני הולכת להתקשר לליאת.
התקשרתי לליאת ואמרתי לה לדבר עם שאר הבנות שיבואו, התארגנתי והלכתי לפגוש אותן...
בנות תקשיבו: ...
-מקווה שאהבתתתתתתן 😊
דור: עוד יומיים..
אני: טוב אני הולכת להתקשר לליאת.
התקשרתי לליאת ואמרתי לה לדבר עם שאר הבנות שיבואו, התארגנתי והלכתי לפגוש אותן...
נכנסתי לבית של ליאת כל הבנות כבר היו שם התיישבתי מולן.
שירן: בובי הכל בסדר..??
אני: תקשיבו בנות, לקחתי נשימה ארוכה ואמרתי אני עוזבת עוד יומיים,אנחנו עוברים דירה בגלל העבודה של אבא. המשפט יצא ואיתו גם הדמעות הן היו פשוט בשוק כמו שאני הייתי שההורים שלי סיפרו לי.
ליאת:לא...נוי בבקשה תגידי לי שאת צוחקת עלי
אני: לא אני לא, אמן וזה הייה בצחוק
שירן וליאת בכו איתי והשאר גם היו עצובות.
דנה: טוב יאללה במקום שנהייה עצובות נלך לבלות איתך את היומיים האחרונים.
אני: כן, אבל אני צריכה קודם כל ללכת לספר לדניאל
שירן: טוב יפה שלי תלכי ושתסיימי ניצא
יצאתי מהבית של דנה והתקדמתי לבית של דניאל כל הדרך אני רק חושבת איך להגיד לו את זה,איך אני הולכת לנפץ לשנינו את האהבה הזאת בפנים.
נכנסתי לדניאל הביתה אמרתי להורים שלו שלום ועליתי לחדר, הוא ראה טלוויזיה ואז הוא קלט שנכנסתי
דניאל: ניסכה שלי איזה כיף לראות אותך
אני: דני,שב אנחנו צריכים לדבר. הוא יישר התיישב ולא הבין מה קרה.
דנאיל: מה.. מה קרה מאמי?
אני: תראה... ניסיתי להוציא את זה ופשוט לא הצלחתי
דניאל: נויה את מלחיצה אותי, דברי
אני: שנייה.. זה קצת קשה לי.. לקחתי נשימה ארוכה וניסיתי להתחיל לדבר,הדמעות ירדו וירדו
דניאל: יפה שלי תרגעי,אני לא יכול לראות אותך ככה.
אני:אני עוזבת !
דניאל: מה זאת אומרת עוזבת? עוזבת לאיפה?
אני: לחיפה,העבודה של אבא עוברת לשם אז אנחנו צריכים לעבור
דניאל: מה ?! ראיתי שקה לו לדבר והדמעות עלו לו גם
אני: מאמי אני אוהבת אותך כ"כ והדמעות ירדו וירדו בכיתי כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה שהיא הכי אוהבת.
ישבנו בחדר אולי חצי שעה ורק בכינו הוא חיבק אותי כ"כ חזק.
דניאל התנתק מהחיבוק ואמר: דיי בובי בואי לא נבכה עדיף שננצל את הזמן ויהיה בסדר את תראי.
אני: מה יהיה בסדר מה? התעצבנתי. למה הם עושים לי את זה? למה אני צריכה להתנתק מכל החברות הכי טובות שלי לעזוב את הכל, להפרד ממך. למה אני צריכה לעבור את זה? אני לא מבינה למה הם עושים לי את זה!
דניאל: דיי יפה שלי אל תתעצבני. הכל יהיה בסדר את תסתדרי בכל מקום.
לא הייה לי כבר כוח לדבר קבענו שמחר ניהיה ביחד כל היום ובערב... בערב נוסעים לחיפה.
יצאתי מדניאל חזרתי לבנות ופשוט בילינו את כל אחר הצהורים עד הלילה ביחד. היינו בסטנד אפ והייה כיף. ככה העברתי יומיים בכיף עם הבנות ועם דניאל . הגיע הזמן לעזוב הגעתי הביתה ראיתי אותו רק
אמא אבא ודור עמדו בדלת הגעתי והתחלנו לנסוע לחיפה.
דור: יאללה נוי צאי מהבאסה יהיה כיף שם
לא הייה לי כוח לענות לו שמתי אוזניות ונרדמתי. הראש לי הייה מפוצץ במחשבות על איך אני מתחילה עכשיו הכל מאפס.
אחרי איזה כמה שעות של שינה הגענו..
נכנסו לבית ו..................