זה לא אמיתי.
זה לא באמת קרה..
לא באמת היינו שם!
לא באמת ראיתי אותך שוכב שם.
זה לא היית אתה!
זה שקר..
לא אותך לקחו לשם,
לא אותך קברו בתוך החול, באדמה הארורה הזאת.
לא ראיתי במו עיניי שמכניסים אותך לאדמה..
אז אני לא מאמינה לזה!
כי זה לא אתה,
נכון??
ישבנו שם,בסוכת האבלים..
לא התאבלנו עלייך!
כי אתה עדיין איתנו!
נכון?!?
כל השעות האלה רק חיכיתי שתצוץ מאיזשהו מקום,
תתגלגל על כיסא הגלגלים הזה..
ותקלל את כולנו, תצעק עלינו, משהו!
כי תמיד קיללת ששמו אותך שם- בבית האבות.
לא הבנת שזה רק בשבילך, לטובתך.
כל פעם כשבאנו לבקר צעקת, קיללת וביקשת-התחננת שנחזיר אותך הביתה..
כל השעות ההן חיכיתי וחיכיתי..
שרק תבוא, תצרח על כולנו
"מה אתם בוכים? לא באתם לקחת אותי אז אני באתי אליכם, תעלו אותי הביתה כבר"
רק חיכיתי לך, ואתה לא באת.
האדם ששכב שם חסר חיים זה לא אתה
תמיד היית מלא חיים, גם כשהיית חולה היית מחייך אליי
שמח שבאתי, גם כשכבר היה קשה להביע רגש.
את הטיול האחרון שלנו אתה זוכר?
באתי לבקר, ידעתי שאני חייבת, הרגשתי.
חודש וחצי לפני..
לקחתי אותך על הכיסא גלגלים, פעם ראשונה שאני הסעתי ולא רק הלכתי לידך.
כמעט לאף אחד לא הסכמת לקחת אותך, ולי באופן מפתיע נתת.
אז נסענו,
אתה נסעת ואני פסעתי מאחוריך
צעד, צעד לאט לאט.. להרגיש את השמש על הפנים.
אז איפה כל זה עכשיו?
למה אני לא יכולה לקחת אותך לעוד טיול בשמש?
אני לא מאמינה עדיין.
כולם חושבים שהבנתי, קלטתי
הרי אני תכף בת 20, אני לא ילדה קטנה.
אבל לא, זה ממש לא מובן לי
אני לא מצליחה לעכל שאין לי אותך יותר.
שהלכת לעולם אחר
אולי באמת יותר טוב שם, כי כאן סבלת,
אבל אני רוצה אותך כאן!!
איתי.. איתנו..
כמה דמעות אני בולעת, משאירה לעצמי
כמה כאב אני לא מראה, סובלת בשקט
בפינה קטנה בלב מאמינה שעוד תחזור,
שהקבר ההוא, שלא ראיתי, בכלל לא שלך!
אולי עד שלא אראה לא אאמין.
ואולי לעולם לא אאמין לזה.
כי איך יכול להיות שאתה לא פה, איך??
התמונות שלך מפעם רצות בראשי.
הימים שהיית מלא, שתור ילדים קטנים היינו קופצים לך על הבטן,
מתגלגלים מצחוק.
הרגעים שהיית מעיף אותי באוויר בעדינות ואז תופס, אף פעם לא מפספס
איפה הימים שהיית מביט בי בגאווה, בנכדה הגדולה שלך - היחידה?
השניים האחרים בנים, גם אותם אהבת המון,
אבל בגלל שהייתי בת עשית הכל למעני.
איפה הימים ההם? של התמונות המצחיקות שלנו,
עם כובע הקש המכוער ההוא והתפוזים?
אני רוצה לחזור לשם כל כך
להיות ילדה קטנה ותמימה, עם סבא בריא שמח וחייכני.
אפשר שנחזור לשם?
שתביא לי יד ונצעד ביחד ברחובות נראה ציפורים עפות בשמיים
נלך בצעדים קטנים לטייל, לפגוש אנשים
שנחייך ביחד, נצחק ביחד, חודש שלם בשנה שנראה אחד את השני.
תחזור!!!!
בבקשה.
רק לעוד רגע, מבט אחרון, חיבוק אחרו, חיוך אחרון..
בבקשה?
כואב לי בלב, צורב לי בגרון, שורפות לי העיניים
הגוף חלש, הראש כואב, הכל מבולבל כל כך.
הכל נשבר מבפנים, הלב מתרסק.
הוא רק רוצה אלייך, רק לעוד כמה רגעים קטנים..
זה מוגזם לבקש?
אפשר שתחזור?
אפילו לדקה..
הרי רק כמה שעות לפני ההודעה ההיא חשבתי על הפעם הבאה שאראה אותך,
למה אלוהים לא יכול לחכות עוד קצת.. רק שבועיים.. שאראה אותך שוב?
למה הוא לקח אותך דווקא כמה שעות לפני ברית המילה של הבן של האחיין שלך?
מקווה שטוב לך שם,
כל כך מקווה שתנוח בשלום..
ששלווה תלווה אותך איפה שלא תהיה, שלא תסבול יותר.
אני לא יכולה לתאר במילים עד כמה עצום הגעגוע אלייך.
הכאב הגדול בלאבד אותך.
אני גאה בך. במה שהיית. במי שהיית.
עדיין חולמת שתחזור אליי, ביום מן הימים.
אני אוהבת אותך.
אוהבת כל כך..
ת.נ.צ.ב.ה
27.12.10
"..אם תרצי אותי אני כאן,
זוכר אותך היטב,
זוכר עד שכואב,
יותר מידי!
אם תרצי אותי אני בא,
חושב עלייך הרבה,
חושב עד שבוכה,
נשבר!
מי לקח אותך גבוה,
מי השאיר אותי לבד?
אם הייתי רק בטוח,
כשאמות אפגוש אותך.
ציפורים עפות ברוח,
להן תמיד יש קן לחזור..
ואני תמיד אשיר לך ,
הלו שירי לך קרן אור.
ואני עכשיו יודע,
שיש מלאך אחד,
ששם לו במיוחד לשמור עליי,
ובחוץ כבר ערב חג בא,
אמרו "מה שתרצה"
רציתי רק לראות,אותך.."
[אביב גפן-קרן אור]
