האור שבקצרה המנהרה? לא תמיד.

החיפוש התמידי הזה אחרי האושר. מה זה בעצם? האם מה שאנחנו חושבים שיעשה אותנו מאושרים באמת עושה אותנו?
לא ממש. זה לקח שלמדתי על בשרי בתקופה האחרונה.
להיות תלויים במשהו כי "זה מה שעושה אותי מאושר" וכי "שם זה המקום אליו אני שייך" - אלו קלישאות. ניסיונות פתטיים לשכנע את עצמנו שהנה אנחנו מאושרים. סוף סוף.
וכל זה בגלל שאף פעם לא מסתפקים במה שיש לנו מתחת לאף. תמיד רוצים יותר, עוד, את הדבר הבא, כמה שיותר רחוק, כמה שיותר יפה. ש...שם אני מרגיש על גג העולם.
הבנתי שבעצם מה שצריך כדי להיות מאושר לא כרוך בהרבה מאמץ.רק בחיוך. בחיוך ובקבלה של עצמך בתוך הסביבה שאתה נמצא בה. את זה הבנתי ממש לפני מספר ימים. כשנסעתי מהבית שלי לחברות שגרות בעיר אחרת כדי להעביר איתן את החג, ולבלות, ולרקוד, ושוב לבלות.
בטח את חושבים לעצמכם שנהניתי...ממש לא. אני חולה. הגעתי בריאה ונהייתי חולה. איך? אלרגיה. אלרגיה לעיר שבה חברותיי גרות. כמה אירוני. אלוהים, כמה אירוני. נסיעה של שעתיים וחצי שבסופה מסתבר שכל פעם שאני מגיעה לפה אני חוזרת חולה. ועדיין, אני מתעקשת לבוא. למה? כי אני בטוחה שכאן, כאן אני אהיה מאושרת, אני אצחק ואבלה כמו שלא נהניתי הרבה זמן.
כל זה בזמן שמה שהייתי צריכה כדי להיות מאושרת, כדי לישון בלילה בתחושה של מימוש היה ממש לידי. בחיי, הוא היה ממש לידי. לא התייחסתי אליו, לא נתתי לו הזדמנות. כל מה שהייתי צריכה זה את המשפחה שיודעת לאהוב, סידרה טובה בטלוויזיה, חברה טובה לבלות איתה, ואיזו אהבת נעורים להעביר את הקיץ.
את הלקח שלי למדתי, אומנם הוא בא יחד עם חום של 39 מעלות, אף אדום ושעורה בעין, אבל הוא הגיע.

בסופו של דבר שאנחנו מסתפקים במעט, אנחנו זוכים להרבה יותר.
שנה טובה.