פתאום הוא הולך,
בלי התרעה מוקדמת.
לפני דקה הוא היה כאן,
ועכשיו הוא איננו.
לפני דקה הוא צחק איתי,
חייך אליי,
אמר שהוא אוהב.
לפני דקה התווכחנו,
רבנו,
השלמנו.
רק לפני דקה..
ועכשיו הוא הלך.
העיניים פקוחות,
הידיים מכווצות,
הגוף מכחיל.
והנשמה,
הנשמה פרחה לה.
לפני דקה הוא עוד היה כאן..
זועק לעזרה,
מתייסר מכאבים,
מתחנן לחיות,
ועכשיו הוא איננו עוד.
הוא שקט עכשיו,
שליו כל כך.
הוא לא כאן,
הוא הלך.
לפני שניה הוא הביט בעיניי,
לפני שניה צרח בלי קול,
שאעזור לו, שאציל אותו, שאעשה משהו.
ועכשיו הוא דומם.
לפני שניה בדיוק הוא עדיין היה כאן.
ממש כאן,
בכורסא ליידי.
לפני שניה חיבקתי אותו,
בדיוק לפני שניה.
ביקשתי , התחחנתי, התפללתי רק שלא ילך.
והוא הלך.
אולי לא מרצון אבל הוא הלך.
ועכשיו,
עכשיו הוא מלאך.
"..לא חלמתי שתלכי מימני,
בלי לומר מילה..
בלי להזהיר.
לא חלמתי שפתאום יכני רעם שכזה,
ביום בהיר.
ואני תמים,
תמיד חשבתי
שמאושרים כמונו אין.."
[לא ידעתי שתלכי ממני-מתי כספי]
---------
לא עליי חס וחלילה.
מקרה שקרה ונתן של השראה..
