זאת לא אני

"..ידעתי תמיד שזה יגמר, ידעתי תמיד שאני אשאר - לבכות.."

זאת לא אני יותר..
כאילו מישהי אחרת חיה את החיים שלי.
אלה לא העיניים שלי,
איפה הניצוץ שהיה בהן פעם?
היום הן ריקות כאלה,
מבט חסר טעם.
זה לא החיוך שלי,
למה הוא מזויף?
למה אין טיפת אמת מאחוריו?
אלה לא הפנים שלי,
איפה האושר שהיה בהן פעם?
למה עכשיו הן כבויות?
זה לא הלב שלי,
למה הוא אדיש וקר כל כך?
למה פתאום כל הרגש נכבה בשניה?
איך אני יכולה לסגור אותו ככה?
זאת לא ההתנהגות שלי,
אפילו אני כבר לא מזהה אותה.
זה לא הגוף שלי,
למה הוא נראה כל כך חסר חיים?
איפה השמחה שפעם הייתה בי?

זאת פשוט לא אני.
אני מסתכלת במראה,
מפחדת להסתכל בה.
מפחדת לראות את מה שמשתקף בה,
כי זאת לא אני..
ממתי אני כזאת?
כל הכעס, העצבים, הכאב,
מאיפה הם באים לי?
למה הם משתלטים עליי?
באמת שזאת לא אני.
או לפחות לא מי שהייתי..
איפה אני היום?
אני של פעם..
לאן זה נעלם?
אני רוצה את עצמי בחזרה..
את זאת שהייתי פעם..
הרגועה יותר, השקטה, זאת שמתאפקת גם כשקשה,
זאת שאף פעם לא בכתה ליד אנשים,
אף אחד לא ראה אותה נשברת בחיים.
איפה היא??
היום פתאום הבנתי שזאת לא אני,
שאני האמיתית נעלמת לי לאט לאט,
שאני הופכת להיות אחרת..
בן אדם מגעיל יותר..
עצבני, תוקפני,
זאת לא אני!!!
אני נשבעת..
כל כך כואב לקבל את האמת בפרצוף..
שובר את הלב,
או את מה שנשאר ממנו.
מהלב האמיתי שלי..המרגיש.
"זאת לא את, היום לא הכרתי אותך, היית מישהי אחרת"
פשוט שבר אותי.
מה נהיה ממני?
אפילו אני כבר לא סובלת את עצמי ככה.

איך אני חוזרת להיות כמו שהייתי פעם?!?

"..לא בכל הדרכים שרציתי ללכת, הלכתי
בדרכים שהלכתי טעיתי,
וודאי לא פעם אחת!
ועצבות מהלה כל שמחה,
כל שמחה ששמחתי..
כמו ביקשתי דבר,
דבר שאבד.

חלומות שחלמתי,
והם מקיצים בי עדיין.
שבריהם בעיני,
נשטפים מפני בדימעה.."