"מרחוק שומר עליך"

יפה תמשיכי : ]

אהבתיי=]
המשךך

QUOTE (chen-daskal @ 13/07/2010) יפה תמשיכי : ]
תודה

QUOTE (-לינורוש- @ 15/07/2010) אהבתיי=]
המשךך
שמחה לדעת..
ותודה 😊

פרק שני –

כשלא מסוגלים להתמודד עם בעיות כאלו ואחרות, האפשרות היחידה היא לברוח.
לברוח למקום מפלט שאתה יכול ללכת אליו ולהתרחק מהכול, לחשוב לבד, לשהות לבד.
בריחה הוא מעשה הנובע מחוסר-רצון וכוח להתמודד עם הבעיות.
כמו הרצון העז להוציא את הרגשות החוצה, בבכי.
רגשות טובות של שמחה והתרגשות, ועם זאת רגשות רעות של אכזבה וכאב.

הוא ישב מחוץ למגמות,זערו הבלונדיני ועיניו הכחולות בחנו את אחת התלמידות שיצאו מבניין בית הספר,
הם ישבו שם בערך חמישים תלמידים,מהשנה הקודמת ומהשנה שבאה,כל אחד חושב על מה יהיה,
שמו של הבחור עם העיניים הכחולות והשרירים שבצעו מהגופייה שלבש היה דני,
הוא כבר שנה שנייה שלו,כאן בקולג'..הוא השנה הזאת עולה לכיתה י'א,
במגמת המוזיקה מתקבלים אח ורק הטובים מבין כל החמישים נבחרים רק שלושים,הוא לא יודע
איזה שיר ישיר,בכל שנה אתה צריך להיבחן,זאת הייתה מהטרה שלו להגיע לכאן,לשיר!
בשנה שעברה כשהייה תחרות בין השכבות,קיבל את המקום השלישי,מאז גדל,גבה,התבגר.
מסביבו ישבו החבורה הקבוע שלהם עוד משנה שעברה, נטלי,ספיר,ג'וני,ליאור ועוד כמה תלמידים.
הוא ישב באמצע ממשיך להביט על אותה נערה שיצאה מהבניין,מחויכת למדי,החיוך שלה מקרין
חיוך של עברתי את הבחינה,ואני אלמד כאן...כך חשב לעצמו למעשה צדק.
"על מה אתה מסתכל?" שאלה
"על שום דבר" עניתי לאותה ילדה,כנראה שהסתכלתי עליה יותר מידי,אבל
למה להתעצבן,יש מלא כמוך שהיו רוצות להיות איתי , הערתי במחשבותיי.
"יופי" ענתה קלות והמשיכה ללכת.
"מה הקטע שלה" חשבתי לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות רבה כל כך.
-
היא יצאה מהבית הספר,אשר הייתה בו לפני רגע,כשעוד עמדה מול המורים שאמורים ללמד אותה.
היא יצאה בחיוך רחב שהתנוסס על פניה,היא שמחה שהתקבלה,היא ידעה ששם היא תוכל
להרגיש חופשייה,כשהיא שרה היא מרגישה חופשייה,היא בוחרת להתמודד עם הדברים
בדרך שלה,היא למדה לפגוע באנשים,ונהייתה אחרת ושונה מעצמה.
היא נאבדה עם עצמה,היא שהייתה פעם,רגישה,מפוחדת שקרנית מעולה,
נהפכה לביצ'ית מהדרגה הראשונה,מאז שאבא שלה נטש אותה ואת משפחת,
מאז שכולם בעיר הקודמת שלה דיברו על העזיבה שלו,היא הפכה לדבר לא מובן,
לבן אדם לא מוגדר,פוגע,רומס ויותר מזה לא היא עצמה.
היא שכבר יצאה מבית הספר והחלה ללכת לכיוון השער שבו נכנסה ,
בכנה איזה תלמיד שישב ובאה בה,אותו ילד ישב בין חבורת תלמידים,הסתכל עליה,
כאילו נפלה הרגע מכוכב כלשהו,היא לא אהבה איך שאנשים בחנו אותה,
היא ידעה שיהיו מלא כאלה,שיעשו זאת,אבל איך שהבחור הזה
הסתכל לעברה עיצבן אותה,הוא היה בעל בלונדיני,את עיניו לא ממש ראתה,
ובטח שלא התמקדה אפילו בשרירים שנראו מחוץ לגופיית הסבא שלבש.
"מה הקטע שלה" שמעה אותו אומר אחרי שהתחילה ללכת מהשיחה "המרתקת" שהייתה להם.
"תירגע" הסתובבה אליו והמשיכה בדרכה חזרה הביתה,
יודעת שהפעם היא צריכה לחזור באוטובוס,כי אימה נסעה לעבודה.
-
אוטובוסים אף פעם לא עשו לה טוב,הם נתנו לה להרגיש ריקנות,בדידות.
משום מה היא שנאה את השקט,היא כאילו הרגישה שהשקט הולך להרוג אותה.
הילד עם המבט המוזר,איך שהביט עליה נתן לה לחשוב קצת על המבט הזה שהיה לו.
על הבאת הפנים שהייתה,היא החליטה לבסוף לתת למוזיקה לעשות את שלה,
היא הוציאה מיד את האייפוד שלה ושמה את השיר של דור דניאל "תמונות"
המילים אמרו הכל,השיר הביע את עצמה,כאילו נכתב עליה.
היא החלה לזמזם אותו,לא היה אכפת לה שאנשים הסתכלו עליה,היא הייתה רגילה לזה.

הזמן עוד מקרב
תראו נותרה בי עוד שכבה
בגוף שעוטף אותי מצאתי ניצוצות של אכזבה
אני נרדם רק בבקרים
ובשעות המעטות אני חולם על אנשים קשים שומע אנקות

ואז מחייה את התמונות
שיכנס קצת אור לחדר
ברחוב עוד משדר הכל בסדר
ובשפתיים נחתו סדקים סדקים
ואין מי שיפריע
בפניי התהילה אני מגיע

היא הרגישה את המבטים של הזקנים ששבו מקדימה,
את המבטים של הנערים שישבו כמעט לידה,אך היא בכל זאת עצמה את עיניה,
נותנת למילים לזרום,לקול שלה לדבר,היא הגבירה את קולה.

כולם אמרו אני
ילד טוב של איתי
אבל הספינה שלי טובעת בהפגלת הבכורה
ובמראה של האמבט אני מחליף כל יום מבט
ויש תחושה שהיא יודעת
שאני כאן לא לתמיד

היא המשיכה לשיר,לא שמה לב למבטים שנשלחו אליה,
עיניה המשיכו להיות עצומות,אפילו האוטובוס עצר,והיא לא הרגישה,
הנהג עצמו הסתכל עליה,כאילו העולם נעצר בשבילה.

ואז מחייה את התמונות
שיכנס קצת אור לחדר
ברחוב עוד משדר הכל בסדר
ובשפתיים נחתו סדקים סדקים
ואין מי שיפריע
בפניי התהילה אני מגיע

כשסימה לשיר,המחיאות הכפים של האנשים שהיו באוטובוס נשמעו,
היא לא אמרה כלום,היא הורידה את אוזניות,נזכרת שהיא באוטובוס,
היא מעט מסמיקה,אבל רק מבט אחד היה תקוע בגרונה,את אותו מבט שלעולם לא תשכח,
שלא בטוח תצליח לזכור,היא העדיפה להדחיק,לעזוב את העבר בצד,
ולשכוח,בלי להבין מה קרה באותו יום. באותו יום שהייתה אצלו,אצל אותו בחור שהיא אהבה,
שגרם לה לבכות,אותו בחור שהיה שם כשבכתה כשאבא שלה עזב,
זה היה אותו מבט כשהייתה עומדת בכניסה לחדר שלו,
ורואה את כל מה שקורה,איך הכל נגמר,לא החיים שלה אלה אהבה שלה.
אהבה שלה אליו,אל אותו בחור עם העיניים החומות וגומות החן שהיו נמצאות בדיוק מתחת לעיניים.
על אותו חיוך שזכרה לראות בכל בוקר צהרים וערב,ועכשיו.
המבט אומר הכל,הפחד לדבר להבין מה קרה,הדיפות להדחיק ולעזוב הכל,נשאר.
אבל הלב נשאר שבור,נסדק,זה כבר לא היה היום שרצת להיות בו.
היא פשוט רצתה לדבר,להבין מה קרה באותו לילה.

כל זה קרה בדיוק כשירדה מאוטובוס,חודשים שלמים שהיא מתעלמת,לא עונה לטלפונים לאסמסים מימנו.
חודשים שהיא לא מנסה להבין מה קרה באותו יום שנשבר לה הלב יותר מימה שנשבר.
היא לא שכחה שאבא שלה עזב אותה,אבל כאב לה הרבה יותר כשאהבה שלה שברה לה את הלב,
היא לא ניסתה להבין מה קרה,היא החלה לרוץ,היא ידעה שהוא ירוץ אחריה.
זאת הייתה המטרה שלה...כניראה זה מה שרצתה שיבוא אחריה.

אל תשכחו להגיב 😊

ישהו קורא?

כן אניי
ואת כותבת מהמם וזה מדהים
תמשיכי

גם אני 😊
תמשיכי סיפור מהמם!

QUOTE (-לינורוש- @ 21/08/2010) כן אניי
ואת כותבת מהמם וזה מדהים
תמשיכי
ממשיכה😊
מחכה לעוד קוראות

מעלה פרק.

פרק 3–

לסלוח זה לדעת שאם אתה תסלח לעצמך אז כולם יסלחו לך,אתה צריך קודם לסלוח לעצמך,
אתה חייב להבין שהגלגל לא יחזור לאחור,אם פגעת במישהו-תבקש סליחה,
אולי הוא יסלח ואולי לא,אבל לפי חוכמת התנ"ך,סליחה 3 פעמים מחייבת מחילה,
אם לא סלחו לך זה כבר בעיה אצל הנפגע,אתה רק צריך לבקש סליחה,
מילה אחת שאם היא באה מהלב היא יכולה לשנות עולמות שלמים,
אז אל תהססו לבקש סליחה,זאת מילה קטנה עם משמעות גדולה.

הוא רץ אחריה,הוא הרגיש שזה מה שהוא צריך ורוצה לעשות.
היא לא ענתה לו לאסמסים ולטלפונים,בורחת מעצמה,הוא לא בדיוק יודע מה קרה.
למה היא ככה, כבר חודשיים שהקשר שלהם לא מוגדר,שהיא לא עונה ואפילו לא מדברת איתו.

תכירו,זה מאור,ילד עם קול,השירה שלו זה הדבר הראשון שידע לעשות מאז שהוא קטן,
אימו נפטרה לפני שנה. כמו שאומרים הם שונים אך דומים.
למעשה זאת לא הייתה המטרה שלו,אלא להבין מדוע היא לא מדברת איתו,
אותה נערה שהוא אוהב,שהיה שם בשבילה כשאבא שלה נטש אותה ואת משפחתה.
אותה נערה שהייתה כל עולמו,הוא רק רצה להבין מה קרה,למה זה ככה.
"מה אתה עושה פה?" שאלה כשמבטם נפגשו.
"תירגעי,באתי לדבר איתך" ענה ובחן אותה,כמו שהיה עושה כשהם יצאו.
הוא לא ידע אם הם יוצאים,ובטח שלא ידע מה קרה שחודשיים היא לא עונה,לא מדברת איתו.
"תפסיק להסתכל עליי" אמרה מורידה את ראשה כלפי מטה,כאילו חושבת על משהו,
רק לפני שנייה התקבלה לקולג', רק לפני דקה היא הייתה עוד באוטובוס שרה בקולי קולות,
ועכשיו היא אמורה לענות,להיות מולו.להתמודד.
"מה אתה רוצה מור?" שאלה לבסוף.
"רוצה לסגור את הקלפים שנשארו פתוחים" אמר לה במבט רציני.
"שום קלפים לא נשארו פתוחים" ענתה לו בביטחון והוסיפה "בבוקר סגרתי אותם" חייכה.
"סגרת אותם מהצד שלך, לא מהצד שלי" אמר לה כשהוא מביט, מנסה לתפוס את עיניה.
"למה אתה מתכוון?"שאלה אותו במבט חשדני ועיניה נצצו מעט.
"שסגרת את עצמך" אמר בפשטות, בכל זאת הוא רצה לדעת מה קרה שהיא אינה מדברת איתו עוד.
"אה כן?" גיחכה "ומה הצד שלך?"
"אני רוצה שתספרי לי את, מתי בדיוק בגדתי בך" אמר לה ישירות והפלשבקים החלו לעלות במוחה.
"לפני חודשיים אני ראיתי אותך במו עיניי" אמרה והדמעות לא איחרו לבוא.
היא המשיכה לספר לו את הסיפור שלה,לא היה לה לאן לברוח,לא הפעם לפחות.
היא ידעה שזה כבר לא משנה,היא התקבלה לקולג',
היא הגיעה למקום שרצתה להגיע אליו,איתו או בלעדיו,היא הצליחה.
אך לידו היא הייתה היא,לא ביצ'ית ולא צבועה,הוא הכיר אותה כמו שהיא,
וזה מה שאהבה בו,שהם היו אחד בשביל השני,שהם שם בשביל השני,אבל עכשיו,
עכשיו היא לא יודעת מה היא באמת רוצה,מה היא באמת מרגישה.המחשבות המשיכו לצוץ,
כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובות,כל כך הרבה דברים שהיא רוצה להבין אבל לא מצליחה.
כי לפעמים יש דברים שקשה לך להבין גם כי אתה פוחד מההבנה שלהם,
אתה פוחד שאנשים אחרים לא יבינו כמו שאתה מבין וילעגו לך.
ובגלל זה היא שתקה ונתנה לדמעות לצאת כאילו מעצמן היא לא ניגבה אותן וגם לא יכלה לעצור אותן.
-
"אז זאת הדרך שלך? לברוח מהמציאות?" שאל בשקט, עוד לפני שהסתובבה אליו,
מה שגרם לה לזכור אותו,את התחושה הזאת שנקראת אהבה.
"אני לא בורחת משום מציאות, אני התמודדתי איתה כבר " אמרה לו,אפילו לא מביטה בו,
היא העדיפה להסתתר בשקר של עצמה,מאשר להסתכל לתוך עיניו ולהבין או לראות את מבטו.
"את לא בורחת משום מציאות? את התמודדת איתה כבר?" שאל אותה בלגלוג והיא הנהנה בשקט,
משפילה שוב את מבטה,יודעת טוב מאד שמה שאמרה הוא כלל לא נכון,שקר,
שקר שבא לחפות על הכאב הרב שמסתתר מבפנים.
היא ידעה טוב מאוד שהיא בורחת מהמציאות,מאותם הדברים שברחה מהם בעבר ועדיין בורחת מהם בהווה.
היא ידעה טוב מאד שלא התמודדה איתם כבר בעבר כי בחרה בדרך הכי פשוטה וקלה-לברוח.
וידעה שהיא תצטרך להתמודד עם אותם דברים שבחרה לברוח מהם בעבר במשך הווה הממושך.
"זאת הדרך שלי להתמודד" אמרה לו,הפעם מביטה בו,אך חומקת בכל זאת מעיניו.
"תפסיקי לשקר לעצמך" אמר תופס הפעם בפניה,עיניהם נפגשו,אך היא מיד הורידה את עיניה מעיניו.
"אני לא משקרת לעצמי" אמרה.
"אני אוהב אותך" אמר לה,היא הרגישה את ליבה פועם,
אך היא כבר לא הייתה בטוחה מה באמת רוצה,
כנראה שההחלטה היא דבר גדול,היא לא מצאה דרך אחרת לומר לו את המילים.
"אני לא רוצה,זה כבר לא כמו פעם,כשהיינו ילדים. גדלנו,התבגרנו" אמרה ודמעה ניצבה אצלה
בעין,הוא מהר מאוד מצא את עצמו מנגב אותה ואחרי זה מחבק אותה.
"אני תמיד כאן" אמר לוחש באוזניה,נוגע בליבה ומחייך אליה.
הוא ידע שאם זאת לא אהבה,זה ידידות של שנים,הם מכירים הרבה זמן,הוא ידע עליה הכל ,
כמו שהיא ידעה עליו,הם היו שונים אך כל כך דומים,שניהם אהבו לשיר,לשניהם יש משהו משותף.
אך אף אחד מהם לא מעז לדבר על זה,לא על הנטישה של אבא שלה,ולא על המוות של אמא שלו.
כי אלה דברים שתמיד יישארו אצלם כצלקת שאי אפשר לרפא.
מן צלקת כזאת שמתי שנזכרים בה היא מעבירה בנו צמרמורת.
אבל אנחנו חייבים להמשיך ולהתמודד עם זה ולא להביט לאחור.
לפעמים יותר טוב לסלוח כדי להתגבר על הכאב.
אך הם בכל זאת שתקו, שניהם רצו לשבור את השתיקה אבל לא ידעו איך לעשות את זה.
כשלא מסוגלים להגיד מילה טובה,עדיף לשתוק או פשוט לעשות את מה שהם הכי טובים בו,לשיר.