אני הייתי כמו החברה של שניהם,
כשהם היו ביחד, הרבה הייתי באה אליהם,
אני זאת שהפגשתי ביניהם ודרכי הם הכירו,
דרכי הם התאהבו, כשאחד לשני פתקים השאירו.
האהבה ביניהם פרחה, משהו מפחיד,
אהבה שברור שהיא תישאר כל העתיד,
הם לא רבו אפילו לא פעם אחת קטנה,
זאת הייתה אהבה גדולה, אהבה ראשונה.
היא אהבה אותו והוא אותה בכל ליבו,
עשה את עולמה יפה והיא את שלו,
ואז קרה המקרה הטראגי והנורא מכל,
אותו רגע שממנו ליבי שרוע בעצב גדול.
הוא נסע עם המכונית כשהיא חצתה את הכביש,
והוא פגע בה, הוא אמר שהוא לא הרגיש,
היא נפלה על הריצפה ונפטרה במקום,
והוא בכה ורק נפרד ממנה לשלום.
הוא הצטער כל כך וההורים שלה אפילו לא כעסו,
הם ניחמו אותו, לפחות הם ניסו,
ראו שהוא שבור ולא ידע מה לעשות,
וכמובן שהוא היה עצוב והמשיך הרבה לבכות.
בלילה שלפני ההלוויה הוא נכנס לחדרה השקט,
שם פרחים על המיטה ורשם: אוהב ומצטער באמת,
להלוויה שלה הוא לא הגיע, זה היה ממש מוזר,
אומרים שהוא הלך לשחות בים בבוקר ומשם הוא לא חזר.
