מי היה מאמין שאני אתאהב דווקא בה?
מי היה מאמין שמבין כל הלבבות ליבי יבחר בליבה?
מי היה יכול לחשוב שמאיזה סתם טיול ברחוב,
אני אמצא את אותה האחת שאני לא אפסיק לאהוב.
אני לא האמנתי וגם לא בחלומות,
היא ואמא שלה קיבצו נדבות,
תמיד אני תורם, אז גם עכשיו תרמתי,
ולא יודע למה, עליהן הכי ריחמתי.
עבר שבוע ושוב חזרתי לאותו המקום,
שוב היא ואמא שלה היו שם כמו בכל יום,
שאלתי אותן אם הן זוכרות והבת אליי חייכה,
התמונה של החיוך מזכרוני עוד לא הלכה.
הגעתי למצב שאני פשוט איתן יושב,
מביא להן לאכול, ממש מכל הלב,
והאמת? הייתי מאושר איתן, הייתי שמח,
אבל לא האמנתי מה מזה יתחיל להתפתח.
סיפור אהבה שבאמת אין לו מעצור,
סיפור אהבה שהתחיל חשוך ונהיה עם אור,
החיוך העצוב על פניהן הפך לחיוך שמח,
הייתי להן כמו לאב ולא כמו איזה אורח.
אבא שלה נפטר לפני קצת יותר משנה,
היא מקווה שהוא למעלה, ששומע, היא מאמינה,
אני הייתי איתה וכמובן שגם עם אימה,
ואז סיפרתי לה: את נכנסת לי לנשמה.
היא חייכה את עוד אחד מהחיוכים המפורסמים,
כאלה שאני זקוק להם כמו מסומם לסמים,
כמו שיכור שזקוק לעוד כוס אלכוהול,
הייתי זקוק לה, צריך אותה, יותר מכל.
יצאנו ושילמתי עליה לסרט, בית קפה, כל הזמן,
הפרפרים בבטן היו לסיפור האהבה הזה הסימן,
אני יודע שהיינו חברים רק חודשיים וקצת,
אני יודע שלמדינה זה לא יהיה אכפת,
מי בכלל יודע שהלב שלה בליבי נחרט?
מי בכלל יודע שהיא הייתה לי האחת?
רק אני יודע, המדינה לא יודעת וגם המחבל,
זה שעשה פיגוע וגרם לכל להתקלקל,
זה שלקח אותה, זאת שקיבצה עוד נדבה,
בדרך אל ליבי, כמה עצובה האהבה.