כ''כ מבולבלת

היי.
אני רוצה לשתף אותכם בכמה דברים שפשוט אני לא מצליחה להבין.
אז ככב,ביסודי מסיבה לא מובנת היו לי בעיות עם הילדים. אבל סבבה,הואו נגיד הייתי קטנה ועם אופי אחר לחלוטין ממה שיש לי עכשיו.
ואז,הגעתי לתיכון והכרתי שם בנות. מכיתהז' עעד י היינו ''חברות'',ו''המלכה'' של החבורה תמיד איכשהו ניסתה למצוא דרך להשפיל כל אחת מהחבורה בזמן אחר,ככה שהיא לא תדע. ופשוט יצאו מצבים שהיא ריכלה ואותם האנשים לא יידעו עלל זה. ועם נגיד היא הייתה מרכלת עליי אז כל החבורה וכולם היו נגדי. ואז אשכרה נמעס לי מכל זה,ואמרתי חלאס כמה אפשר ללתת לה להשפיל את עצמך? אני גם שווה משהו. כשהיינו חברות,אז אני כאליו הייתי התינוקת והיא האמא. עם אני לא עושה משהו היא הייתה נעלבת ומפסיקה לדבר.
קיצור,כבר 4 שנים אנחנו בריב,ואז בכיתה י''א הגיעה אלינו מישהי חדשה לכיתה,וממש התחברנו וניהיינו חברות. ואז היא ראתה שאני התחברתי עם מישהי אחרת,והתחילה בזמן שלא שמתי לב,לספר עליי שמועות,ככה שגם זאתי החדשה התחילה להתייחס אליי שונה. בואו נגיד ככה,שכל אבל כל מי שהיה איתי ביחסים מצוינים,הפסיק לדבר איתי. אפילו ילדות שהיינו חברות ממש טובות,פשוט בלי לדבר איתי,בהדרגה הפסיקו להתייחס אליי. פעם לא אמרו שלום,פעם הסתכלו במבט של כאילו רצחתי מישהו,ואז ככה,עכשיו הם בכלל ל אמדברים איתי. עם החדשה פחות או יותר אנחנו בסדר.
ואז,הכרתי כמה בנים,וגם אותם היא הסיתה. ואז התחלתי לשאול את עצמי: מה לאזעזל היא אומרת להם,שהם מאמינים לה?
כי בואו נגיד ככה,עם היא הייתה אומרת :אוי היא כ''כ מכוערת וסתומה,תפסיקו לדבר איתה,אז בנות ובנים בגיל 16 לא היו שמים עליה,ולא היו מפסיקים לדבר איתי,נכון?
אבל היא כנראה אומרת משהו מאוד חמור ולא נכון,שכולם מאמינים לה!
ואז,מאותו הריב,פשוט הפסקתי לצאת. כל שישי שבת אני בבית. וזה לא שאני לא רוצה,להפך,אני כל פעם יוזמת והאחרים מסרבים. כל אחד מתעלם ממני. ובאמת שאני לא אשמה בכלום.
עם אני מספרת עליהם משהו,אף אחד לא ררק שלא מאמין לי,אלא גם הם ישר קופצות עליי ומתחילות לקלל. ואני בגלל שאין בבצפר מי שיהיה איתי ויתמוך בי, אז אני אל עונה להם,ויוצאת חסרת עמוד שדרה.
אז,בגלל הריב,כמו שאמרתי לאף אחד אין ממני עניין. ובואו אני יגיד לכם משו יותר מזה:
אנחנו בכיתות נפרדות,ובתחילת שנה הגיעו לכיתה שלה בנות חדשות לגמרי שהיא לא הכירה ואני לא הכרתי. והיא התחילה לרכל עליי משהו,והם בלי לדעת עם זה נכון או לא, פשוט מסתכלות עליי במבט מוזרףלמרות שאנחנו לא מכירות בכלל.
קיצור יצא מצב,שכולם מאמינים להףואני לבד. בלי חברים בלי כלום.
ובגלל שאין לי חברים,ואני לא יוצאת לשום מקום,אז גם אף פעם לא היה לי חבר!
והיא כן יוצאת,נהנהת.
אני לא מתתלוננת על החיים. חס וחלילה,יש לי חיים מעולים ברוך ה'. הכל טוב ויפה,חוץ מזה,שאני לא יוצאת לשום מקום.
אני לא מבינה למה זה קורה לי! למה?
אני מנסה ליהיות הכי נחמדה שבעולם,ובגלל זה כולם מנצלים אותי!
כל פעם עם אני קובעת עם מישהו ללכת לאנשהיו,תמיד יבריזו לי ויוצאיו אותי אשמה,או שפשוט ימציאו תירוץ לא לבוא.
לא מזמינים אותי לשום מקום,אפילו אנשים שהיינו ביחסים ממש טובים.

מה אתם מייעצים לי לעשות?
מה?
אני לא רוצה כל הזמן ליהיות בבית.
אני כבר 3 שנים ככה.
אני בת 17.

ועוד שאלה,יש מצב שבצבא זה יישתפר בע''ה?