חיילת בצפירה.

מדים.
כומתה על הראש.
בית עלמין.
קברים,
המון קברים,
של חיילים.
דגלים,
שקט,
צפירה.

רק הצפירה חותכת את הדממה.
מפריעה למתים לנוח,
לא נותנת לחיים לשכוח.
מזכירה כל פעם מחדש,
את מה שהיה,
ואסור שיחזור על עצמו.

חיילת,
אחת מבין רבים,
עומדת,
מול המון קברים,
של חיילים,
שהיו כמוני פעם.
עומדת דום,
לזכרם,
לכבודם.
לאלה שנתנו את החיים,
כדי שאני אוכל לעמוד כאן.

יהי זכרם ברוך..
כי במותם,הם ציוו לנו את החיים.

"..הוא נשאר בן עשרים,
והזמן חלף.
זמן שלא נגע בפניו.
זמן בלעדיו.

הוא עבר בחולות,
עד היום לא שב.
רק עכשיו אפשר לדבר,
רגע אליו.

יורם,תגיד לי אתה,
מה עושים עם חבר שכמותך?..
מה עושים עם מותך?..
עם זכרון היותך,
ועם השיכחה.

אז כתבת יומן,
ונשאר מכתב.
ואתה צוחק מין הדף,
על המדף.

יורם,תגיד לי אתה,
מה עושים עם חבר שכמותך?..
שלא שם ולא פה..
שהיה ואינו.
ובכל זאת ישנו.

כי עם הזמן זה דעך,
הכאב שכח.
לפעמים גם פצע ישן..
שב ונפתח.."

[יורם-יהודה פוליקר]