שקר החן, הבל היופי.

הרבה סיפורים שלי לא המשכתי
אבל הפעם זה סיפור עליי..
חשבתם שטלנובלה זאת המצאה? אז לא..
השמות בדויים, כל השאר אמיתי לגמרי.

ואפילו אני לא יודעת איך זה ייגמר
זאת מן פריקה כזאת כי עברתי הרבה
אם אתם רוצים, תגיבו. 😊

שקר החן, הבדל היופי.

"נו זוהר דיברת כבר עם נדב?"
"לא.. אבל זהו השבוע חייבים"
"כמה זמן אתם כבר לא מדברים?"
"שבוע בערך.. קצת יותר.. נמאס לי מזה"
"ואת המתנה עוד לא הבאת לו?"
"לא.. לא מגיע לו אורן הוא זבל"
"ואת אוהבת אותו"
"מה אני יעשה.. מטומטמת"
"דיי נשמה שלי, דברו מחר הוא הבטיח לך את הסופ"ש"
"כן הוא באמת הבטיח.. אתה הולך לישון?"
"כן.. מחר בבוקר אני הולך לשקם את באה?"
"כן נשמה שלי תעיר אותי"
"סבבה.. אוהב אותך חיים שלי"
"גם אני.. לילה טוב"

ניתקתי את הטלפון והסתכלתי על התקרה
חושבת עליו.. על נדב.. ועל כמה אהבה יש לי אליו ועל כמה הוא הרס אותי

קוראים לי זוהר, אני בת 19, חיילת
משרתת בחור בסוף העולם וגרה בראשון.
יש לי אהבה אחת קוראים לה נדב, הוא מהבסיס שלי
הוא גר בחיפה, כן רחוק לי קצת.
אנחנו בקשר כבר 7 חודשים כמעט, לא חברים
אף פעם באמת לא ידעתי מה הוא רוצה ממני
לפני שבועיים הוא התחיל להתרחק ממני בלי הסבר
מתנהג מוזר ומגעיל ואני לא יודעת למה
אבל אני כמו מטומטמת עדיין רוצה אותו.

אורן הוא ידיד ממש טוב שלי מהבסיס
הוא גיי, הוא כמו חברה בשבילי אני פשוט מתה עליו
הוא מכיר את הסיפור עם זוהר ודואג להזכיר לי כל פעם מחדש כמה אני מטומטמת
וזהו עד לפה. 😊

ניסיתי להירדם בקושי הצלחתי
מאז שהעבירו אותי לחדר אחר ואני לא עם חברות שלי זה קשה לי
אין עם מי לדבר, אני לבד
ולמה זה? כי יש לי חניכות, כן אני מפקדת
אסור לי להיות איתם באותם מגורים אז אני צריכה לסבול.

שעוד נרדמתי סוף סוף קמתי דיי מאוחר
ראיתי שהשעה 12 ושיחה מאורן, חזרתי אליו

"שמנה מה עכשיו קמת?!"
"כן מאמי סורי, לא הצלחתי לישון"
"תפסיקי לחשוב על הפוץ הזה יאללה, עוד שעה אני בא לאסוף אותך"
"אתה זוכר שעברתי מגורים כן?"
"זוכר זוכר מה את דואגת, אבל הפעם את עונה לי אה?"
"ברור חיים שלי.. דבר איתי"

פעולות בוקר רגילות לא משהו מיוחד, סידרתי לי קצת את הדברים ונחתי לי עוד
שאורן התקשר יצאתי והלכנו לשקם
"נו מה קונים?"
"לא יודע.. אני חושב שאני ישתה רוב הסופ"ש"
"חחח.. טמבל אחד.. גם אני הבאתי הפעם"
"נשמה יש לך חניכים"
"מי שותה לידם.. חח.."
"משוגעתתתת.. צריך למצוא מקום לשתות"
"נמצא.."

כמה שניות אחרי זה הוא נכנס עם חברים שלו
כן, נדב.
הוא פשוט עבר לידי והתעלם זה היה כל כך משפיל

"שאני ימות.."
"אורן עזוב עדיף לא להגיב"
"הוא פשוט התעלם!"
"כן.."
"זוהר נשמה שלי.. הוא נבלה"
"לא אכפת לי אני רוצה תשובות!"
"זוהר נו.."

הוא לא הספיק לסיים את המשפט ואני תפסתי את נדב בשניה לפני שהוא יצא מהשקם

"בוא לפה!"
"מה את רוצה?" נדב הסתכל עליי בחיוך ערמומי
"מה אתה מחייך אני קוראת לך"
הוא הסתובב שניה לחברים שלו והתקדם אליי שהם במרחק שתי מטר מאיתנו
"כן?"
"התעלמת ממני בכוונה? יש מצב?"
"אולי.." ועוד חיוך שגורם לי להתעצבן ביותר
"מה נהייה ממך?!"
"נו מה בקיצור?"
"הבטחת לי משהו"
"מה הבטחתי?"
"שאתה יושב לדבר איתי היום"
"לא הבטחתי דבר כזה"
"נדב!"
"נו אחי עזוב אותה כבר ובוא!"
הסתכלתי אחורה וראיתי את אחד החברים שלו מסתכל עלינו
"אתה יכול ללכת הוא יבוא אחרי זה"
"נו מה עכשיו נדב בחייאת!" חבר שלו ממש עיצבן אותי עכשיו
"שניה אחי.. נו זוהר מה קורה?"
"נדב אני רוצה תשובות"
הוא הסתכל עליי.. בפרצוף הרגיל שלו פתאום.. בפרצוף המבין
תמיד שנאתי את זה שהוא היה משתנה ברגע
"אני יתקשר אליך.. בערב אני מבטיח"

ואז הוא הלך..

"נו נשמה מה?"
אורן התקרב אליי שוב
"הוא הבטיח.. השאלה אם הפעם הוא יקיים"