"חלומות קנים"
• פרק 1
לכל אחד יש חלומות קטנים משלו,או לחילופין,חלומות גדולים.
חלומות גדולים הם דברים שכל החיים אתה שואף אליהם ועובד כדי להצליח בהם.
בניגוד לחלומות גדולים,חלומות קטנים הם בעצם הרצון להצליח בדברים שעושים לך טוב,
כל מיני הנאות קטנות בחיים שאנו שואפים אליהן בשביל חיים טובים יותר.
לי,כמו לכל תלמיד בבית הספר- פנימייה "רעות" – יש חלום קטן.
כל תלמיד בבית הספר משויך למגמה מסוימת- כדורסל,ספרות,מוזיקה, מחשבים, אומנות, או תיאטרון...
וכל אחד שואף להצליח, להגשים את החלום הקטן שלו,אבל עזבו את בית הספר שבו אלמד, בואו נעבור אלי.
אני דנה שטרן,גרה כרמיאל,בת 17,אני האמצעית במשפחה למעשה אני הבת היחידה בין שתי בנים,
ביני לבין אימי יש קשר חזק,דבר שלא הייתי מחליפה אותו בכלום.
יש לי שיער שטני עם גווני שמש בהירים,ארוך ומטולטל,אני נורא אוהבת את השיער שלי,עיני בצבע הים,
כחולות עם גוון בלתי מובן של ירוק,גופי בנוי די טוב,כך שאין לי יותר מידי טענות לגבי המראה שלי.
אני די שזופה,וממש אוהבת את זה,טוב, אז כמו שאמרתי מקודם,
אני הולכת ללמוד בפנימיית "רעות" בצפון,כי התקבלתי למגמת מוזיקה- המגמה היוקרתית ביותר שם,
לצד מגמות הכדורסל והאומנות וספרות. אני לומדת פיתוח קול ושרה מגיל קטן,יש האומרים שיש לי,
קול פעמונים פשוט, קול מיוחד ומרגש.נגיד אני חייבת לציין שאף אחד מהחברים שלי,
מכרמיאל לא הולך לעבור איתי,לכן מצפה לי דף חדש,והתחלה חדשה.
"אני אומר לך דנדוש, הולכים לעשות לכם שם חודש של גיבוש,זה הדבר הכי כייף שיהיה לך" אמר לי מור,בחיוך רחב לב,בזמן שאני ארזתי את המזוודה שלי.
אה,שכחתי לציין שמור גם בפנימייה,גם במגמת המוזיקה,אך הוא עולה ליב' ומנגן בגיטרה קלאסית.
הוא שונה מימני,אך עם זאת דומה,בעל שיער חום בהיר ועיניים ירוקות,חביב הבנות בפנימייה שלו.
"כולה חודש גיבוש" סיננתי בשקט מכניסה בגד ים למזוודה הגדולה שלי.
בית הספר,כלומר הפנימייה נפתחה רק שנה שעברה,לתלמידים שעולים לי'ב,
לכן השנה עושים לשכבות י'-יא' החדשות בפנימייה פרויקט שנקרא,חודש גיבוש.
פשוט מגיעים לפנימייה בתחילת דצמבר,מקבלים כבר חדרים ולומדים להכיר,
את המקום ואת השכבה כך שבתחילת שנת הלימודים,כבר נהייה מגובשים לגמרי.
מור,שעבר את זה כבר שנה שעברה, טוען שזה ממש כיף וזה כמו חודש בבית מלון עם חברים או משהו.
קשה להאמין, אבל אני לא אפתח ציפיות ופשוט אזרום עם זה.
עכשיו כבר סוף מאי, מחר בבוקר אני על האוטובוס לפנימייה.
עכשיו התחלתי לארוז, אבל מאחר שזה מייאש, אני חושבת שאני אפסיק ואמשיך בערב.
כאילו כמה זמן זה ייקח. לפתע צלצל הפלאפון שלי.
"בא לי ים,את באה איתי" ספק הכריזה ספק קבעה,חברתי הטובה טלי מבעד הטלפון השני.
"בתחנה עוד עשרים דק'?" שאלתי,בגלל שהינו צריכות לקחת אוטובוס לים,גרנו רחוק ממנו.
"אין כמוך" אמרה ושמעתי חיוך גדול על פנייה.
"אני יודעת,אני יודעת" שבתי בצניעות וניתקנו את השיחה. הוצאתי מהארון את בגד הים שלי.
הוא היה כחול ירוק כזה שמזכיר נורא את צבע עיני,על חלקו העליון היו ציור קטן של פרפר,
והיו טבעות זהובות בין המשולשים ובצידי החלק התחתון של בגד הים.
אני לא הולכת איתו יותר מידי,אבל היום התחשק לי.
על בגד הים לבשתי שמלת מיני כחולה, צמודה בחלק העליון ויותר משוחררת בחלק התחתון, עם מחשוף חמוד.
נעלתי כפכפים זהובים, אספתי את שיערי לקוקו גבוה, ארגנתי תיק ויצאתי מהבית.
"אני לא מאמינה שמחר אנחנו נפרדות" טלי אמרה פתאום בעצב,כאשר התיישבנו אחת ליד השנייה.
גם לי היה קשה לעכל את הפרידה מטלי,אנחנו חברות מתחילת היסודי,וזאת חברות חזקה ואמיתית,
שלא מוצאים כל היום,אבל הבטחתי לעצמי,
ברגע שאקבל את המכתב שיבשר לי על כך שהתקבלתי למגמה,שאני רוצה להתקבל עליה אני מודיע ושומרת איתה על קשר!
"מאמי,אל תהיה עצובה,אני בחיים לא אוותר עליך" חייכתי,מנסה לעודד אותה,ספק את עצמי.
" אני חוזרת כמעט כל שבת ואני מבטיחה שנשמור על קשר" הוספתי לבסוף.
עברו רק כמה דקות מאז שעלינו על האוטובוס,אך מהר מאוד מאצנו את עצמינו יושבות על החוף.
הנחתי את התיק על המחצלת שטלי הביאה מהבית שלה.
"דנה?" שאלה אותי טלי,הסתובבתי לראות מה היא רוצה,והייתי בהלם,ליתר דיוק הופתעתי באמת שהופתעתי.
כל הידידים והחברות שלי עמדו מאחוריי, ליד טלי,שפניה קרנו בחיוך אמיתי. "וואו" אמרתי.
"זה כל מה שיש לך להגיד?" שאל מור, הידיד הכי טוב שלי פה.
"אתם כאלה מתוקים" הוספתי לבסוף,בזמן שאני מחבקת את טלי.
כולם התנפלו עלי בחיבוק אחד גדול,אני לא מאמינה שהם אשכרה ארגנו לי מסיבת פרידה.
לא עברו 5 דקות והוצאו מהשקיות אבטיחים, בירות בריזרים ועוד שלל דברים להעברת יום שלם בים.
ישבנו על כל מיני מחצלות וסיפרתי להם על בית הספר החדש וכמובן הבטחתי לחזור כל שבת.
אחרי שדיברתי בערך עם כולם, התחבקנו שעות ואפילו קצת בכיתי שאני מפסידה את כל החברים שלי,
התחלנו להתפזר קצת,חלק הלכו למים,חלק על כיסאות השיזוף וחלק ליד הכיסאות ,על החול עצמו.
בדיוק שהתיישבתי עם הבקבוק הבריזר שלקחתי,ליד טלי ושאר הבנות.
בר,הילד שאני דלוקה עליו יותר משנה,התיישב על ידי וחייך,את פשר החיוך לא הבנתי.
"בא לך לבוא לים?" שאל אותי לפתע.
"יאללה" עניתי בחיוך,והלכתי איתו למקום קצת שקט יותר.
התיישבנו על החול, טובלים את רגלינו במים הקרים. שתקנו. אני התבוננתי בבר,
שיערו השחור נרטב בשמש וטיפות מים עיטרו את גופו השזוף ושהשירי.
"דנה,לפני שאת הולכת..." שבר לפתע את השתיקה שהייתה,הבטתי בו במבט שואל.
"רציתי להגיד לך..." אמר אך שתק לרגע,כאילו מפחד מהתגובה שתהיה לי.
"שאני אוהב אותך,תמיד אהבתי". הייתי די המומה.
כבר שנה שאני פשוט דלוקה עליו ואף אחד לא השתווה אליו מבחינתי,אבל פשוט תמיד הייתה לו חברה.
פעם התנשקנו, והוא אמר שזאת הייתה טעות ושעדיף שנהיה ידידים,הסכמתי איתו.
הרי לא רציתי להראות לו שאני אוהבת אותו ושהוא פגע בי.
ועכשיו, כשאני עוברת לפנימייה בצפון נתניה הוא נזכר להגיד לי שהוא אוהב אותי?
כשארץ שלמה תפריד בנינו? שתקתי, הוא הביא בעיני.
"גם.. גם אני תמיד אהבתי אותך. כבר הרבה זמן" אמרתי.
"אבל דווקא עכשיו כשאני עוברת לפנימייה בצפון נתניה אתה נזכר?" חיוך קטן, קצת עצוב עלה על פני.
לא ידעתי אם לשמוח או להרגיש תחושת החמצה. הרגשתי את שתיהן ביחד.
"רק עכשיו היה לי אומץ להגיד לך" אמר. דווקא לא מתאים לאדם כל כך בטוח בעצמו.
"אולי...נוכל להיות ביחד למרות המרחק. תחזרי כל שבוע הרי" הוא אמר והתקרב אלי מעט.
"שאני אוכל לסרב לך?" חייכתי. כל כך הרבה זמן שחיכיתי לזה.
למרות שלהיות איתו זאת החלטה חסרת היגיון, החלטתי ללכת הפעם עם הלב...
פני התקרבו לפניו,"אני לא יכולה" אמרתי לפתע,כשהבנתי שאני שוב הולכת להתנשק איתו.
שאני עלולה להיפגע מימנו,שהחלטתי שאני פותחת דרך חדשה.
אחרי שדיברנו,והסברתי לו למה אני לא מסוגלת או יכולה,חזרנו אל כולם,
הם היו בעיצומו של משחק הטאקי הידוע,ואנחנו הצטרפנו אליו באמצע.
אחרי שניצחנו,האחרים המשיכו לשחק על המקום השני,אני וטלי הלכנו לכיסאות השיזוף.
"אני פוחדת שנתרחק" פלטה פתאום.
"אבל לא ניתן לזה לקרות, נכון?" שאלתי והיא הנידה את ראשה לשלילה, מוחה דמעה.
"טלי, אנחנו מכירות מכיתה א'" אמרתי לה
"שמרחק של כמה שעות,יפריד חברות שהחזיקה כל כך הרבה זמן?בחיים לא!" הוספתי לבסוף.
"את צודקת... רק שתדעי שאת החברה הכי טובה שיש" היא חייכה.
"גם את טלו'ש" חיבקתי אותה.
בערב עלינו חזרה לבתים,מי שגר רחוק מהים כמובן,שעלה על האוטובוס חזרה הביתה.
הייתי שמחה,מאושרת כמו שלא הייתי הרבה זמן,הצלחתי לומר לבר שאני לא יכולה,במילה אחרת רוצה.
כרגע עשו לי מסיבת פרידה ענקית... שום דבר לא ינתק אותי מהחברים בכרמיאל למרות הנסיעה
לנתניה לכרמיאל היא לא כזאת ארוכה,אני רק ארכוש עוד חברים, ויהיה לי טוב. אני מקווה.
נפרדתי לשלום מחברתי טלי וירדתי בתחנה שלי ונכנסתי הביתה.
"אני בבית" הכרזתי כמו כל פעם שהייתי נכנסת הביתה,וככה מצאתי את עצמי במקלחת שבחדרי ושטפתי
מעצמי את החול ומי הים,לאחר המקלחת מרחתי על עצמי קרם גוף קליל וריחני,
בריח מלפפון רעננן כזה שאני אישית נורא אוהבת. סירקתי את שערי ונתתי לו להתייבש.
לבשתי בוקסר צבעוני של פו הדוב וגופיית איקס לבנה צמודה,והמשכתי לארוז.
