כמה פעמים יצא לכם להרגיש לא נוח במקום שאתם נמצאים?
להרגיש שאתם פשוט לא שייכים לפה. שתממשו את עצמכם במקום אחר, שיבינו אותכם במקום אחר, שהבית שלכם נמצא הרחק ממכם.
האמת, הרגשה מגעילה כזאת, תחושת ריקנות, החמצה.
"בית זמני" נקרא לזה כך. נקודת עצירה בדרך להגשמה, להגשמה העצמית.
בעיניי הדבר הכי קשה זה להיות במקום בו אתה לא צריך להיות. להימצא עם סביבה שאתה לא שייך לה והיא איננה שייכת לך.
עוד יום עובר ואתה תקוע. פשוט תקוע. תקוע באיזה במקום שבעל כורחך אתה נמצא בו. להימצא במקום שרחוק קילומטרים מבית האמיתי.
אז כן, אומנם יש לך בית, גדול אפילו. עם שתי קומות, חדר משלך עם מיטה זוגית, מחשב נייד, טלווזיה חדשה ופוסטרים של הזמר האהוב עלייך תלויים על הקיר. אבל זה לא זה. זה לא הבית שלך. אתה מרגיש את זה, את תחושת הפיספוס, את חוסר הסיפוק שמטריף אותך כל יום מחדש ובעיקר, את הגעגועים. הגעגועים לבית האמיתי שלך, לחברים שהשארת מאחורייך ואלו שתכיר בהמשך.
וכל הזמן הזה אתה רק מתנחם בעובדה שעם חברייך תוכל לדבר על יום בטלפון, להתכתב איתם באיטרנט ומידי פעם לבוא לבקר.
זה מספק? לדעתי לא. אבל זה מין מבוי סתום. אתה כל כך רוצה לצאת מהמקום הזה אבל זה קשה. "מסובך" אתה קורא לזה.
אז כל מה שנשאר לך בנתיים זה להסתכל ולהגיד ש"זהו רק ביתי הזמני, עצירה בדרך שאליה אני שייך."
לא יכולת לתאר יותר טוב מזה.
מושלם..
