אלה השעות הקשות בחיי..
אני יושבת לבד בבית ממש לבד
מרגישה דיי מדוכדכת..
אני כ''כ מבולבלת נואשת מאוכזבת אבל אך ורק מעצמי.
כמו תמיד אני נותנת מעצמי יותר מידי
לכולם ובסוף אני נישארת לבדי,בלי אף אחד שיחבק אותי..
אפילו אמא שלי כבר לא מתקשרת לשאול לשלומי.
אני לא יודעת מי אני?! מה אני ?!
מה יהיה איתי?! זאת השאלה..
כבר נמאס לי לחשוב איך לתכנן את החיים
כי עד שסוף סוף הם נעשים ורודים אני צובעת אותם
בצבעים שחורים..
אני מיואשת..אני כ''כ לא אוהבת להגיד את זה .
אבל כן אני מ-י-ו-א-ש-ת!!
הדמעה כבר זולגת והלב כבר נקרע
הכאב פוקע החוצה בלי שום היסוס
הוא כבר יצא...
אני שבורה ,מתוסכלת מלראות את עצמי מחייכתחיוך מאולץ במראה
זה כ''כ מזוייף..
זאת לא אני,אני לא שמחה אני לא מאושרת
אני בסך הכל ילדה שרוצה חיבוק חם
ולא יותר מאמא שכבר יותר מחודש
לא ראתה אותי..
מאמא שרק בתקופה האחרונה היא נזכרה
שגם אני חלק ממנה.
18 שנים לא קיבלתי חיבוק חם מאמא..
אבל עכשיו שאני באמת צריכה
אפילו להגיד לה את זה אני לא יכולה..
מה אני כבר יכוולה לעשות חוץ מלהתפלל
למרומים שאת הכוח שעוד נותר לי ישמר בחלקי.
ולמרות הכל אני עדיין יושבת לבדי
והדמעות זולגות מעיניי מלוחות כמו מי הים
ואין שום אדם בעולם שיוכל לנגב אותן
ואין שום אדם שיוכל להפסיק אותן
כי הצלקת אינה מגלידה
היא תשאר עד יום מותי..
וזה בגלל ש18 שנים אמא לא חיבקה אותי..!!
עצוב לי :,(
אני יודעת שאני לא אמא שלך, ואני אף פעם לא אהיה, אבל בכל זאת,
אני שולחת לך חיבוק ענקיייייייייייייייייייייייייייי.
אם את לא מרוצה מכך שאת מתכננת כל כך את החיים שלך, אז תנסי פשוט להפחית. תהיי יותר ספונטנית, בלי לחשוב מה תעשי בדקה הבאה שלך.
