-_- לחיות מחוץ לקופסא. = נ ס ג ר !

אני בהלם,כמה צפיות ואפילו לא תגובה אחת?

המשך (:

אני מקווה שבפעם הבאה יהיו יותר תגובות...הנה ההמשך,מצטערת שהפרק קצר,הפרקים הראשונים יצאו טיפה קצרים ופחות מעניינים מהמשך,הבטחה שלי,שמי שתקרא פה קבועה לא תתחרט,תהנו.

פרק 2

הסתובבתי וראיתי את דור-אל הפכתי ללבנה,הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלפת,מהפאדיחה,לחשוב שהוא עמד חצי מטר ממני..שמע את כל מה שאמרתי..ו

עברה סיגריה דלוקה שתי סנטימטר מעליו..מסכן..

"בפעם הבאה תסתכלי לאן את זורקת..." הוא אמר בעצבים

"לא אשמתי שאתה הצל שלי" אמרתי וחייכתי חיוך מזויף

יפעת שכרגיל אוהבת את היציאות שלי,דפקה לי נשיקה בלחי וגררה אותי אחרייה כשנשמע הצלצול שבישר ש....נכנסים לכיתה.

כשנכנסתי לכיתה כמובן שדור-אל עשה לי פרצופים,נו מה אכפת לי ממנו...כולה המורה שלי,

אני לא חייבת לו כלום,זה לא היה בכוונה וחוץ מזה בעייה שלו שהוא עבר שם.

היה מתח בכיתה,ביני לבין דור-אל אבל למזלי זה עבר,שלטתי בעצמי ולא אמרתי מילה וכך גם הוא..

ידעתי שלמחרת יש לנו עוד יום כזה במרכז לימודים..

עוד יום מתיש מ8 בבוקר עד 8 בערב,כמה שזה נשמע מוזר...

שמחתי כשהיו ימים כאלה,הרגשתי שיש לי זמן להיות איתו,אפילו שידעתי שאני שונאת אותו,

מצד אחד לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלו,אבל מצד שני..כ"כ רציתי להיות קרובה..

השעה הייתה 8 וחצי כשהגעתי הביתה,אמרתי לאמא ואבא שלום והלכתי להתקלח..כשיצאתי התקשרתי לאביאל.

"היי יפה שלי.." הוא אמר בשמחה

"היי מאמי..מה קורה?" שאלתי

"בסדר...איך עבר היום שלך?"

"אתה יודע,רגיל כזה...ושלך..?"

"את האמת מקודם סיימתי את הלימודים..בא לך לצאת קצת..?"

"לאן?" שאלתי

"קניון...?"

"כמה זמן?"

"חצי שעה תהיי מוכנה..ביי מאמי"

"ביי."

- ניתוק -

מהר מהר הלכתי לארון לבחור בגדים,היה חורף וירד גשם והיה די קר,ידעתי שאני חייבת מעיל,

שמתי את המעיל הירוק שלי,נו לא ירוק..ירקרק כזה ממש יפה..

חצאית מיני בצבע גוף,עם גרביון שחור מתחת ומגף תואם למעיל.

השעה הייתה כבר 5 ל9,אביאל צלצל להגיד שהוא בדרך,

אני בנתיים עשיתי כמה סידורים אחרונים,העברתי קצת מחליק על הפוני..

פיזרתי עוד טיפה סומק וטיפה צללית..שמתי בושם,פתחתי את הארון בגדים ולקחתי חבילת מסטיקים..

חיזקתי את השפתון ויצאתי מהבית,ראיתי אותו יושב שם באוטו מחכה לי..

הוא לבש ג'ינס של טומי,חולצה של לקוסט ונעלי נייק.אני מודה שהוא נראה טוב..

הלכנו לעשות סיבוב בקניון,

הרבה זמן לא יצאנו והוא ידע עד כמה זה מפריע לי..

"בא לך גלידה..?" הוא שאל איך שנכנסו לקניון

"נראה לך..?תראה איזה קור.."

"הכי כיף ככה.." הוא אמר וצחק,צחקתי יחד איתו

הלכנו להסתובב קצת בקומה של הבגדים,נכנסתי לחנות האהובה עליי,

הגיעה קולקצייה חדשה של מעילים בכל מיני צבעים,ראיתי אחד בצבע אפרסק,מהמם...

חצי כזה עד מתחת לקו החזה עם כפתורים שחורים וכובע נופל ממש ארוך..

עוד לא הספקתי לראות את המחיר שלו וכבר אביאל לקח אותו ורץ לקופה לשלם..

"אביאל מה אתה עושה..?"

"שששש...תני לי לפנק אותך" הוא חייך וליטף את שיערי,חיייכתי גם..

כשיצאנו משם,אביאל קיבל טלפון מאחד החברים,

שביקש שהוא יבוא אליו דחוף כי הוא צריך את העזרה שלו,תמיד זה היה ככה ביני לבינו...

החברים תמיד היו יותר חשובים,זה אחד הדברים שגרמו לי לחשוב פעמים

אם אני רוצה את הקשר הזה,למרות כל הפינוקים והאהבה שלו אליי...

הוא הסיע אותי הביתה,החלפתי בגדים ונכנסתי למיטה,הדלקתי טלויזיה וחימום...

הדלקתי סיגריה וחשבתי על כל מה שהיה היום,על כמה שהיום הזה משמעותי בשבילי..

כמה דברים הבנתי בזמן הזה,פתאום חשבתי לעצמי..

אולי אני ואביאל זה בכלל לא זה,אולי אנחנו לא מתאימים ואולי הקשר הזה סתם נמשך ללא סיבה?

אולי אני כבר לא אוהבת כמו פעם..?אולי בכלל לא אהבתי?למה לא אכפת לי כבר מה קורה איתו?

בדר"כ כשהוא צריך ללכת באמצע פגישה שלנו אני ממש מתעצבנת ועושה לו סרטים ואילו עכשיו....

שמחתי קצת,הרגשתי חופשייה כשהוא הלך,למה זה ככה?מה עובר עליי?האם יש בתוכי עוד רגשות כלפיו?יצא לי לחשוב הרבה על מה שקרה היום עם דור-אל,על המתח בנינו,על מה שהולך להיות...

על הכעס שיהיה לו אליי,על איך אוכל להסתכל לו בפרצוף בסיטואציה שלי ושלו לבד?

האם הוא שונא אותי...?או שהתגבר על זה?אם הוא שונא אותי,זה בוודאי אומר שאכפת לו,שאני מציקה לו בעין,שהנוכחות שלי מפריעה לו,בדרך כלל,הייתי אומרת שהייתי מעדיפה שישנא,

העיקר שיהיה לו אכפת,אבל פה?פה לא,מרוב הבושה...העדפתי שיתעלם.

לא הצלחתי ממש להרדם,ביום למחרת קמתי ב6 וחצי אחרי לילה שבקושי עצמתי עין,התחלתי להתארגן למרכז לימודים,

ידעתי שהיום אני עד 8 ויש מצב עד 10 בלילה במרכז,לקחתי מהארנק של אמא 100 ש"ח שיהיה לי לכל היום,נזכרתי שנגמרו לי הסיגריות,אז השארתי 20 ש"ח בצד,לבשתי את המעיל שאביאל קנה לי,ג'ינס דיזל כהה עם שיפשופים שחורים ומגף עקב בצבע אפרסק עם רצועה נופלת..סידרתי את השיער,עשיתי מחליק...התאפרתי קצת,רימל,סומק,שחור,טיפה מייקאפ וגלוס..השעה הייתה כבר רבע ל8,הטלפון שלי צלצל ומיהרתי לענות..

"מאמי?" זאת הייתה יפעת

"אהה יפעתי את מוכנה..?"

"כן בובה,אני מחכה לך בתחנת אוטובוס"

"אוקיי,10 דקות שם..."

"ביי מאמי"

- ניתוק -

יפעת ואני גרות די קרוב,אנחנו לוקחות אוטובוס למקיף כי זה קצת רחוק ברגל ושם פוגשות את שקד שגרה 5 דקות מביציפר,משם לוקחת אותנו ההסעה ב8:15 ישר למרכז לימודים,מי שמאחר את ההסעה מגיע בכוחות עצמו ולא כדאי לפספס,זה די רחוק ואין אוטובוסים..

כשהגענו למרכז,ראיתי את דור-אל מגיע לשם עם המאזדה השחורה שלו,בכל פעם שאני רואה אוטו כמו שלו,אני נזכרת בהכל...

הוא ראה אותי הולכת לצידו ואפילו לא העיף מבט,המשכתי ללכת..אחרי כמה דקות כל הבנות של השכבה היו סביבו,ראיתי אותה,כ"כ כאב לי,רציתי למשוך לה את הלב מהמקום ולשאול אותו "איך אתה מסוגל?" איך היא בכלל מסוגלת..?אז..לפני הכל,אני והיא היינו כמו תאומות.

שמור בטל

אהבתי ;] מקווה שתמשיכי

תודה לידורוש,איזה כיף לדעת שלפחות מישהי אחת קוראת את הסיפור הזה
מחר בבוקר אולי אפילו לקראת הצהריים אני יעלה שתי פרקים,כי הם יצאו קצרים יחסית..

קצת מבאס לקום בבוקר לראות כ"כ הרבה צפיות ואף אחד לא מגיב..מה הסיפור עלוב או לא מעניין?
מצפה לעוד תגובות..:/


ד"א יצא טיפה ארוך,חיברתי שתי פרקים כי זה יצא קצר ולא מעניין.

פרק 3
קראו לה עינב,במשך שנתיים עברנו הכל ביחד,משברים,כאב,אהבות,פרידות,מבחנים,בגרויות,לימודים,פשוט הכל... תמיד הייתי שם,אף פעם היא לא הייתה,אבל הבלגתי,כי ממש היה לי אכפת,אפילו למסיבות היינו הולכות לקנות בגדים ביחד,קונות את אותם בגדים,מתלבשות אותו דבר,יוצאות ביחד,מסתפרות אותו דבר ואפילו מתאפרות אותו דבר..עד שיום אחד במרכז לימודים..שנה שעברה,רבתי עם אחת הבנות..כשעינב שמעה על זה היא החליטה שהיא רוצה שנפצל דרכים,שלא מתאים לה להסתובב עם בנות כמוני,בנות שרבות ולא מתרכזות בלימודים,אני נשברתי באותה תקופה,נשברתי לרסיסים..באמת שאני לא יכולה לתאר/להסביר את התחושה.שהבן אדם הכי חשוב לך,הבן אדם היחידי שאתה סומך עליו,אומר לך "אני ואת זה מת" זה כאילו פרידה מקשר ארוך,רק שפה אנחנו לא זוג,אבל הרגשתי לפעמים כאילו כן,אם מישהו היה אומר עליי משהו רע,זה היה כואב לה,כשההורים שלי לא אהבו אותה,אני שתקתי והבלגתי,כשהם אמרו שהם לא רוצים אותה,אני מרדתי...כאבתי,סבלתי ובכיתי.אבל היא?בכלל לא ראתה את זה,ביום הולדת שלה אירגנתי נסיעה של כל החברות והידידים לים,שיא הקיץ וידעתי שהיא אוהבת ים,עשינו על האש וישנו על החוף,היה ממש כיף...היא אהבה את זה..אבל בחיים לא העריכה ואהבה כמוני.

כולם תמיד אמרו לי "חכי גל.תני לה חודש היא תחזור.."

וחיכיתי חודש,גם חודשיים,גם חצי שנה ואפילו שנה ושנה וחצי,עוד מעט שנתיים מאז...היא כבר מצאה חברות חדשות,אנחנו אפילו לא אומרות שלום,איזה גורל מצחיק,כאילו מישהו מלמעלה מוכיח לנו שאפשר גם אחרת ביני לבינה,שלא חייבות להיות החברות הכי טובות ואפילו יכולות להיות האויבות הכי גדולות,כאילו מישהו מלמעלה רוצה לשנות..היום?היום כבר השלמתי עם זה שאני ועינב זה נואו וואי...אני ועינב-אין מצב!בחיים...!

היום אני כבר במקום אחר,עם חברות חדשות,שאוהבות ודואגות..היום?אני שונאת אותה והיום?אני נשבעתי לנקום.

בהפסקת 10 ישבנו לאכול בחדר אוכל,הכנתי לעצמי נס ולקחתי כמה עוגיות מהשולחן..לפתע התחלתי להרגיש לא טוב,החלטתי שאם זה ימשיך עד אחרי שיעור הבא אני יקח מונית הביתה.

הצלצול לסיום ההפסקה נשמע,כולם מיהרו להכנס לכיתות כדי לא לפספס חומר לבגרות,ראיתי את דור-אל יושב בכיתה וכרגיל סביבו יושבות חצי מבנות הכיתה,3 סטודנטים ישבו עם 5 ילדים וסטודנט אחד-דוראל,ישב עם יתר הכיתה..כמובן שהצטרפתי לשאר הסטודנטים ולא לקבוצה שהוא לימד,שוב זה חזר,הפעם מלווה בבחילות,בכל פעם שיש לי בחילות זה כאילו מבשר על משהו רע שעומד לקרות,אבל מה כבר יכול לקרות?אמא קיבלה קידום מהעבודה,אבא עוד מעט יוצא לפנסייה,אחי עוד מעט משתחרר,אחותי הקטנה בגן,אני כאן,חייה ונושמת,מה כבר יקרה?בכל זאת לא הרגשתי טוב,גם שקד לא הרגישה טוב,אז הזמנו מונית ועשינו עצירה אחת בבית ספר,משם לקחתי אוטובוס..כי לא היה לי מספיק כסף כדי להגיע עד לביתי.

הגעתי הביתה,בחוץ ירד גשם,שמתי את הסרט "החטופה" בכל פעם שאני מרגישה רע אני אוהבת לראות אותו פעם אחר פעם..הכנתי לעצמי נס ופופקורן וישבתי בסלון,כשסיימתי לשתות הדלקתי לעצמי סיגריה וחשבתי מה הולך לקרות,הבטן שלי בחיים לא טעתה ובחיים לא תטעה,אין סיבה שזה יקרה עכשיו נכון..?

הייתי ממש עייפה כשהסרט נגמר,הרגשתי שהעיניים שלי נרדמות,אפילו לא החלפתי בגדים ונרדמתי עם הנעליים על הספה,מה שאומר שממש הייתי בקנטים...התעוררתי ב6 בערב..פאק.ישנתי כ"כ הרבה מה נסגר איתי?.

התקשרתי לשקד,אמרתי לה לבוא אליי,היא אמרה שהיא שומרת על אחותה עד 10 כשאמא שלה תחזור מהעבודה..ואמרה לי לבוא אלייה אם אני רוצה...

בלי לחשוב יותר מידי,שטפתי פנים,צחצחתי שיניים ויצאתי לכיוון הבית שלה באוטובוס,אחרי 10 דקות הגעתי אלייה ועליתי אלייה במעלית,אצלה באמת נחוצה מעלית,קומה 13 אחרי הכל...לעלות את כל זה ברגל?אין מצב.

ישבנו קצת,השלמתי ממנה חומר של היום,ראינו טלויזיה קצת וב8 אמא שלי התקשרה שאני יבוא הביתה לארוחת ערב..היא באה לאסוף אותי עם האוטו,ככה שלא היה צורך לתפוס אוטובוס..

באמצע הארוחה,טלפון.

"הלו.."

"יפעתי מאמי מה קורה?"

"הכל בסדר,מ.. מה איתך..?" יכולתי לשמוע על הקול שלה שקרה משהו

"מאמי קרה משהו?" שאלתי דואגת

"עזבי,זה כלום."

"קרה משהו במשפחה?" שאלתי,אחרי כמה שניות של שתיקה שאלתי שוב

"קרה משהו לאבא שלך?"

טו טו טוטוטוטטוטו

- ניתוק -

אבא של יפעת כבר אדם מבוגר,יש לו בעיות לב,הוא מכור לסמים והוא די בן אדם אלים,10 שנים מהחיים שלו הוא מבלה בכלא,כל פעם חצי שנה שנה,כשהוא משתחרר זה לשבוע שבועיים ואז הוא נכנס שוב לתא.יפעת הייתה כ"כ קשורה אליו,היא תמיד אמרה ונשבעה שאם יקרה לו משהו אין לה טעם להיות כאן יותר..

התקשרתי אלייה פעמיים,מענה קולי,הפלאפון שלה היה כבוי,התקשרתי לבית..אמא שלה ענתה

"הלו...?" היא אמרה בקרירות

"מרינה,אפשר בבקשה את יפעת?"

"היא לא נמצאת." היא אמרה בתקיפות

"את יודעת אולי איפה היא..? היא פשוט לא זמינה בפלאפון וחשבתי ש..."

"אין לי מושג!" היא אמרה בתוקף,קוטעת את דבריי

"אוקיי,תודה בכל זאת"

"ביי"

- ניתוק -

כנראה הם רבו,אין סיבה לדאוג,סה"כ יפעת רוצה קצת זמן לעצמה...

נכנסתי להתקלח,להתרענן קצת,כשחזרתי קיבלתי הודעה,זאת הייתה יפעת

"אני צריכה אותך." ככה היא כתבה במילים האלה.

התקשרתי אלייה,אבל היא לא ענתה..שלחתי הודעה אבל היא לא החזירה..החלטתי לצאת לפארק לחפש אותה.השעה הייתה כבר 10 בלילה..חיפשתי אותה בכל מקום..חוץ ממקום אחד ששכחתי,הפארק..המקום הקבוע שלה,שלא משנה מתי,באיזו עונה ובאיזה זמן ובאיזו שעה,היא תמיד תהיה שם כשהיא עצובה..קלטתי נערה יושבת על ספסל,קפוצ'ון שחור בדיוק כמו של יפעת..רצתי אלייה וחיבקתי אותה מאחורה..

"יפעתי..." אמרתי בקול

"אנחנו מכירות...?"

אני שקלטתי את הטעות ניסיתי לצאת מזה בסדר..

"אני מחפשת מישהי בשם יפעת..."

"קוראים לי יפעת,נעים מאוד,עדיין אני שואלת..אנחנו מכירות?" היא שאלה מתעניינת

"אממ..לא..טעות שלי,מצטערת"

"חכי..." היא אמרה אך אני כבר נמלטתי מהמקום..

התיישבתי לא רחוק מהפארק והדלקתי סיגריה,ניסיתי שוב לצלצל ליפעת,הפעם הפלאפון היה כבוי,מוזר..כ"כ לא מתאים לה להתנהג ככה בגלל ריב קטן עם אמא שלה..מה כבר קרה?אני חייבת לעזור לה..חשבתי אצל מי אני יכולה לחפש,אולי היא אצל שקד?התקשרתי לשקד ושקד אמרה שהיא לא אצלה,הסברתי לה את הסיפור והיא אמרה שאם יהיו שינויים שהיא הראשונה שתקבל טלפון,אמרתי לה שבטח...

לפתע נזכרתי באקס של יפעת,לירון..הם היו ביחד חצי שנה ונפרדו בגלל קטע עם האקסית-מריה,שכאב לה כנראה לראות עד כמה לירון אהב את יפעת,אז היא שיקרה שהיא ולירון שכבו בזמן הקשר שלו ושל יפעת ושהיא בהריון מלירון,כולם ידעו שמאז לירון אף אחד לא התקרב למריה,כי כולם הכירו את לירון וכולם ידעו כמה נחשה יכולה להיות מריה,היא לא באמת הייתה בהריון,ליפעת לא היה כוח להתמודד עם זה,היא פחדה להפגע,היא פשוט תפסה צעד אחורה מלירון,היא לא דיברה איתו או עליו מאז,רק הוא...כל בוקר,כשהוא קם,הוא מאחל לה בליבו את היום הכי מאושר שקיים,מחכה לרגע שהם יחזרו...כשהם נתקלים אחד בשני ברחוב,היא מביטה בו במבט כועס והוא?הוא מביט בה במבט מאוהב..

חיפשתי את הטלפון שלו באנשי קשר.."לירון גל",חייגתי

"הלו...?" הוא אמר

"אופס,הערתי אותך...?" אמרתי כי שמעתי על קולו שהוא נורא עייף

"בערך...מי זאת?"

הסברתי לו את הסיפור,הוא נתן לי את הכתובת שלו וביקש שאגיע אליו דחוף,דפקתי בדלת,אמא שלו פתחה היא קראה לו והזמינה אותי להכנס,נכנסתי,שאלתי אותו איפה היא יכולה להיות,הוא ישר ענה שהיא בפארק..אמרתי לו שחיפשתי שם,הוא הציע שנלך אלייה לבית,אמרתי שזה מאוחר,בכל זאת השעה הייתה 12 בלילה. החלטנו לדחות את זה למחר,קבענו שנהיה בקשר במשך כל היום וגם קיווינו שיפעת תגיע לבית הספר מחר כרגיל והכל יתברר..

הגעתי הביתה,מרוב עייפות נרדמתי ישר..

יום למחרת קמתי לבית הספר,להפתעתי לא ירד גשם והיה מזג אוויר נעים מאוד,לבשתי סטרפלז שחור ומעליו מעיל עור חום,ג'ינס בהיר בהיר ומגף חום..השיער לא הסתדר לי,התעכבתי קצת,קמתי גם מאוחר...לבסוף הגעתי לבית הספר ב9,ראיתי בפלאפון שלא הייתה שום שיחה מיפעת,טוב,אולי היא החליטה ללכת לבד...נכנסתי לבית הספר ושאלתי עלייה,המורים לא ראו אותה וגם לא התלמידים..החלטתי לצאת מהכיתה ולהתקשר ללירון,הוא לא ענה,ניסיתי כמה פעמים עד שהתייאשתי,אחרי 10 דקות הוא חזר אליי

"היי גלי...מצטער,הייתי במסדר"

לירון שירת בקרבי,יחידה מובחרת..

"זה בסדר,יש חדש...?" שאלתי

"מצטער,אני לא יודע כלום,חשבתי שאת יודעת"

"היא לא הגיעה היום לבית הספר,לירון..זה ממש לא מתאים לה" אמרתי,דואגת

"אני יודע...תשמעי יש לך שיעור חופשי עכשיו?"

"את האמת אין לי ראש ללמוד אפילו..." אמרתי ביובש

"מצוין,חצי שעה תהיי מחוץ לשער,אני יהיה עם רכב צבאי ונסע אלייה לבית,לחפש אותה.."

"אתה בטוח שזה רעיון טוב...?" שאלתי מהססת

"אין ברירה אחרת.חייבים לדעת מה קורה איתה.."

"אוקיי,מחכה לך.."

"להתראות."

- ניתוק -

כעבור חצי שעה לירון הגיע,עם רכב צבאי,כמו שהוא אמר.. עליתי לאוטו וישבתי מאחורה,ביני לבין יפעת היה מין קטע כזה,שמתוך כבוד לא יושבים ליד האקס/חבר של החברה,אפילו אם זה במטרות הכי תמימות שאפשר..לא עושים את זה..זה חוק מספר אחד.

כעבור נסיעה של 5 דקות הגענו לשכונה של יפעת,ירדנו מהאוטו ונכנסו לבניין שלה,יפעת הייתה קומה אחרונה,לא היה להם מעלית,הבניין היה מסוג הבניינים הישנים מאוד,כאלה שסבתא נותנת בירושה,מכירים? אחרי 7 קומות שעלינו הגענו אלייה,דפקנו בדלת וקיווינו שתהיה תשובה,אחרי 10 דקות הדלת נפתחה ובפתח....

לאחר 10 דקות הדלת נפתחה ובפתח עמדה יפעת,עינייה היו אדומות ונפוחות..
נכנסתי וחיבקתי אותה,היא לא הגיבה..היא אינה חיבקה בחזרה,לירון נכנס,הסתכל לה בעיניים,גם היא לו..ואז לפתע אמרה
"כנס,מה אתה מתבייש...רוצים לשתות?" היא שאלה אחרי שתיקה ארוכה של שלושתינו
"לא תודה." לירון אמר
"אני רוצה לשמוע את הסיפור יפעת..." אמרתי
"איזה סיפור?שום סיפור."
"שום סיפור יפעת?!את יודעת איך דאגתי לך.." אמרתי מתחילה להתעצבן
"רבתי עם אמא שלי לא משהו מיוחד.." היא אמרה ולרגע יכולתי להאמין,אבל העיניים שלה,העיניים של החברה הכי קרובה שלי,לעולם לא משקרות,בטח שלא לי.. אולי לירון אכל את השקרים שלה,אבל אני לא!
ישבנו עוד קצת ודיברנו,כעבור שעתיים לירון אמר שהוא צריך לחזור לבסיס,הוא אמר שלום לשנינו,השאיר לי 100 ש"ח שנזמין לנו פיצה,לירון תמיד תמיד דאג ליפעת,אומנם בסתר,כי אם היא הייתה יודעת היא ממש הייתה מתעצבנת,הוא ידע שהמצב הכלכלי שלהם לא טוב..
השעה הייתה 12:45,השעה בה בתי הספר היסודיים מסיימים את יום לימודיהם,אחרי כמה דקות אח של יפעת נכנס לבית,קראו לו דניאל,הוא היה בן 13 והוא נשאר כיתה ו',בגלל שלא עמד טוב בחומר ולא היה מוכן לגשת לחטיבת הביניים,החליטו להשאיר אותו,אינני יודעת עד כמה זה לטובתו.
"דניאל..." חייכתי אליו אך הוא לא הגיב,לא ענה,לא חייך,רק נכנס,סגר אחריו את הדלת ורץ במהרה לכיוון החדר שלו..
"מה יש לו...?" שאלתי את יפעת,כמעט נעלבת,אני ודניאל הכי מסתדרים,אני תמיד עוזרת לו בהכל,לוקחת אותו לקניון,בלי שום קשר ליפעת,עוזרת לו עם בנות,מה יש לו?מה עובר עליו?
"בואי..." היא גררה אותי לכיוון דלת הבית,יצאה וסגרה אחרייה
"תקשיבי...לא רבתי איתה..." היא אמרה אחרי כמה שניות
"לא רבת איתה,אבל אמרת בעצמך שכן..." אמרתי לא מבינה
"כן,כאילו...רבתי איתה אבל...את מבינה אני..." היא גימגמה
"נו יפעת,תסבירי אני בטוחה שזה לא כ"כ גרוע" אמרתי
"אולי..." היא אמרה ודמעות היו בעינייה
ליטפתי את שיערה..וחיבקתי אותה חזק..
"זה אבא שלי,הוא השתחרר מהכלא לפני שבועיים,סיפרתי לך לא?הוא ישב חצי שנה.."
"ברור שסיפרת,נו מה איתו...?" שאלתי
"גרוע." היא ענתה,עם דמעות בעיניים
"קרה משהו יפעת?רבתם?"
"חס וחלילה."
"אז..?"
"אתמול הוא היה פה,בא לבקר אותנו,הוא לא ידע שאמא שלי בבית,אבל הוא כבר הגיע ולא רציתי להגיד לו ללכת,ידעתי שאבא שלי ממש יעלב אם אני יגיד לו דבר כזה.."
"ברור."
"וסתם,הוא ניצל את ההזדמנות שאמא שלי בבית ושלף מהארנק שלושה כרטיסי טיסה לפריז לעוד חודשיים,"אחד בשבילך" הוא אמר והצביע עליי,"אחד בשבילך" הוא אמר והצביע על דניאל שישב לצידו ו-"אחד בשבילי" הוא אמר "הגיע הזמן שנבלה יחד"
"איזה חמוד"
"אני כ"כ שמחתי,גלי את לא מבינה עד כמה,מגיל קטן אני קרועה בניהם,סוף סוף לנסוע עם אבא שלי ואחי הקטן לטיול,הוא הבטיח לו מאז שהוא קטן שלקראת הבר מצווה הוא יתן לו את המתנה הכי גדולה שיש,אף פעם לא נסענו לטיול או טסנו במטוס,הדבר הכי קרוב לטיול שהיינו בו שאני יכולה לזכור,זה בגיל 3,בספארי,כשלקחו אותנו מהגן בחינם,כי היינו עולים חדשים..את מבינה עד כמה ההתרגשות גדולה?ואז היא באה,ההורסת שמחות הזאת ופשוט אומרת שאין מצב,מי היא חושבת שהיא?"
"אמא שלך?" שאלתי,יודעת את התשובה
"אלא מי? פשוט אמרה שאין סיכוי שהיא מסכימה לזה,כאילו מי שואל אותה,כוסאעמק למה זה מגיע לי?כ"כ רציתי לבלות בחופש הגדול הזה באמת..אבל זה לא יצא..היא אמרה שהיא תעשה הכל כדי שלא נצא.."
"תדברי איתה מאמי אני בטוחה שזה יסתדר"
"זה עוד לא הכול,אבא שלי לא ויתר לה,המריבות בניהם עלו לטונים גבוהים מאוד,אמא שלי הזמינה ניידת לבית בטענה שהוא הוציא עלייה סכין ומאיים עלייה..כזאת שקרנית..."
"מה,למה היא אמרה את זה..?"
"גל,את באמת לא מבינה?היא לא יכולה לסבול,שאנחנו אוהבים אותו הרבה יותר ממה שאנחנו אוהבים אותה,היא לא יכולה לסבול שבבית המשפט בחרנו להיות עם אבא ולא איתה,קשה לה להבין שאנחנו איתה רק כי אבא כל הזמן בכלא והסיכויים שיתנו לנו לגור איתו שואפים לאפס..קשה לה להבין שאם היא תמות זה בכלל לא יפריע לי...היא אף פעם לא הייתה האמא שכל אחת חלמה עלייה"
"די יפעת,תגידי תודה שיש לך אמא.יש כאלה שאמא שלהם נטשה אותם כשהם היו קטנים,או מתה בדרך כלשהיא..." אמרתי,מנסה לעודד
"עדיף כבר..."
"די..." אמרתי מנסה להרגיע
"את זוכרת את הטיול השנתי בכיתה ז'?" היא אמרה עם דמעות,כמעט נחנקת "לא ממש הכרנו אז,לא היינו חברות,את היית הרבה עם עינב באותה תקופה,זוכרת...?"
"נו..."
"אז לא יצאתי,היינו אז ממש בקנטים מבחינת המצב הכלכלי,לא היה לנו מה לאכול,אבל אמא שלי קנתה לעצמה בגדים..ושתייה כמובן,איך לא? ביקשתי ממנה,התחננתי אלייה לצאת,מסוף כיתה ו' כולם התחילו לדבר על זה בכיתה,אני זוכרת שביום הראשון של כיתה ז' כבר חפרנו למורים מתי יוצאים לטיול שנתי,כ"כ רציתי להיות אחת מכולם ולא מישהי שונה שיוצאת רק לסיורים בחינם..כמה שדיברתי איתה זה לא עזר,היא אמרה שאין לה,ביקשתי מלגה,התיכון ידע שאמא שלי היא אם חד הורית ושאבא שלי בכלא ואין מי שמזרים כספים,במקום 500 ש"ח הם הורידו לנו ל250 ש"ח.אבל גם את זה היא לא יכלה לשלם,כמה שבכיתי זה לא עזר...בסוף,בלילה שלפני הטיול,החלטתי לברר,חיכיתי שאמא שלי תצא לבילוי היומי שלה,דניאל מהר מאוד נרדם ואני?ניגשתי למקום הכי אסור וסודי בבית,חדר השינה שלה,החדר שלעולם,מאז שהיינו ילדים,לעולם לא נכנסו אליו,לעולם אמא שלי לא הרשתה להתקרב אליו,הרגשתי ששם קבור הסוד..."
הבטתי עלייה,מדברת בכעס,בשנאה,על אמא שלה..לא הבנתי מה כ"כ ביג דיל
"נכנסתי ומהר נעלתי עליי,שאם דניאל יתעורר הוא לא ימצא אותי שם או משהו כזה...ואז חיפשתי בארגז מיטה,מה חיפשתי?אני אפילו לא יודעת מה...משהו שיפליל אותה,הרגשתי כמו איזה חוקר פרטי,הייתי חייבת לדעת מה היא מסתירה שם...לא מצאתי כלום,חיפשתי בארון נעליים,לא מצאתי כלום חוץ מכמה זוגות נעליים ישנות וקרועות,בשידת איפור,מה כבר יש למצוא חוץ משתי בשמים היחידים שהיו לה?גם בארון בגדים לא מצאתי כלום,אופס,נזכרתי ששכחתי את הארונית ספרים הקטנה שהייתה ממוקמת מעל המיטה וקצת מתחת לתקרה,עליתי על המיטה בזהירות ופתחתי אותה..עיינתי שם בספרים,הכל היה ברוסית,לא ממש ידעתי לקרוא,אף פעם לא טרחו ללמד אותי,אני יודעת רק לדבר,אני לא יודעת לקרוא ולהקליד אז יצא שלא הבנתי כלום ממה שהיה כתוב שם,בסוף מצאתי את זה..שקית ניילון,פשוטה..עם הדבר הכי הזוי שראיתי בחיים שלי..................."

יפה 😉

מבינה כמה שזה מבאס שאין תגובות,
מקווה שיהיה בהמשך ;]

QUOTE (lidorushit @ 11/12/2009) יפה 😉

מבינה כמה שזה מבאס שאין תגובות,
מקווה שיהיה בהמשך ;]
גם אני מקווה,מאוד מקווה..שתהיה לך שבת שלום! 🙄

כמה צפיות וחוסר תגובות,לא עולה כסף להגיבבבבבבבבבב!:/

מאוד אהבתי😊
תמשיכי😊

יצא פרק די ארוך,תהנו...

יש ספוילרים מהפרקים הבאים -
"אתה משוגע..." אמרתי וגיחכתי

"גם לך לא חסר..." הוא אמר,קמתי והתכוונתי ללכת

"מחר את פה,ב10 בלילה בדיוק,לא דקה אחרי,מבינה...?" הוא אמר,הפעם בנימת שליטה

"אין סיכוי..." הוא תפס אותי ביד,הפעם ממש חזק

"יהיו לזה השלכות אם לא...תזכרי,תנסי אותי..."


--------------------------------------------------------------------------------


"אני אומר לך מרינה,אם את לא תעצרי את זה עכשיו,זה לא יגמר" הוא אמר לחוץ,דואג לה

"אלכס,תאמין לי שאני יודעת...אבל מה אני יכולה לעשות כבר?" היא אמרה ביאוש

"תלכי אליו,הוא במועדון עכשיו."


--------------------------------------------------------------------------------


הסתכלתי עליו,סוקרת אותו כמה שניות ולפתע אומרת: "אל תפנה אליי,בבקשה..."

"מה...?" הוא שאל בהלם

"פשוט אל תדבר איתי..." אמרתי בזלזול,לא מסירה ממנו מבט

"אבל למה...?" הוא שאל לא מבין

"כי פשוט לא!!" אמרתי בעצבים


--------------------------------------------------------------------------------


אני עוד אמצא אותה,הוא חשב,אלינה עוד תהייה בידיים שלי..

מנקודת מבט שלה:

הקול הזה היה מוכר לה,היא ידעה שאי פעם היא שמעה את הקול הזה,אולי ברוסיה,אולי פה בארץ...אבל...בעצם,זה לא יכול להיות,הוא סה"כ טעה במספר וחייג אלייה,אין סיבה ללחץ.

פרק 4

לפתע היא התחילה לבכות,בדמעות היא סיפרה לי את הכאב שהיא חשה כשראתה אותם,מונחים שם...בין כמה ספרי קריאה ברוסית,הדבר שיכל להציל אותה באותו יום..

"היו שם 20,000 ש"ח,במזומן גלי,את קולטת...? 250 ש"ח לא היה לה,אבל זה כן..?" היא אמרה בבכי

"יפעת,אולי היא חסכה את זה למשהו...את לא יכולה לדעת"

"כן בטח,לשתייה המסריחה שלה,לפילנדיה שלה...לזה היא חסכה" היא אמרה בולעת רוק בקושי

"דיברת איתה על זה?" שאלתי

"לא הייתי מסוגלת להסתכל לה בעיניים אחרי זה..." היא אמרה והשפילה מבט,הייתה שתיקה ארוכה..

"היא ידעה כמה רציתי את זה.." היא אמרה בשקט

"יהיה בסדר בובה" אמרתי מרגיעה אותה,מלטפת את שיערה הגולש

"עד היום זה מטריד אותי,בכל פעם שאני נתקלת בה אני נזכרת בלילה ההוא,מאיפה יש לה 20,000 ש"ח,היא מנקה באוניברסיטה בסה"כ חודשיים,הרי לפני זה לא היה לנו במה לאכול...אבל אז מצאתי את הכסף,אם זה היה עכשיו,הייתי מבינה,כי כביכול היא אומרת שהיא עובדת,משום מה גל,אפילו לזה אני לא מצליחה להאמין...."

אחרי יום מתיש של חיפושים אחרי יפעת ומחשבות עלייה,הוא החליט להתקשר

"הלו..." היא אמרה

"יפעתוש,מה נשמע..איך את?"

"הכל טוב לירון.מה אתה צריך...?" היא אמרה בתוקף

"לשאול מה שלומך,מה זה הדיבור הזה...?"

"דיבור ישיר,נו מה אתה צריך..?"

"לא חשוב,ביי.."

- ניתוק -

לפני שיפעת הספיקה להגיד "אני מצטערת...זה לא קשור אלייך..." הוא ניתק,אחר"כ הוא לא היה זמין במשך כל הערב וכל הלילה...יפעת החליטה פשוט לתת ללירון את הזמן שלו,אחרי הכול,היא הרגישה כ"כ אשמה...הפעם,היה להם סיכוי טוב לחזור והיא פספסה אותו.

השעה הייתה 9 בערב,אמה של יפעת חזרה מסידורים,נכנסה להתקלח ויצאה לבילוי היומי,יפעת נכנסה מתחת למיטה ורק חשבה,ניסתה למצוא תשובה...שוב,היא החליטה לשחזר את מה שהיה אז...בלילה של הטיול השנתי,דניאל ישן אצל חבר,הבית היה ריק,היא נכנסה בשקט לחדרה של אמה,לא לפני שנעלה את הבית כך שלא יוכלו להכנס מבחוץ,היא פתחה את ארון הספרים,חיפשה בתוך כל ספר,אבל אין שום זכר לכסף..טוב זה ברור,עברו ארבע שנים מאז,אבל היא לא זכרה,מה אמא שלה קנתה ב20,000 ש"ח בשנים האחרונות?הרהיטים בבית עומדים להתפורר,את הקניות של האוכל הם עושים בתווי זהב שהם מקבלים מהרווחה,יפעת לא קנתה בגדים כבר המון זמן,לפחות לא מהכסף שלה,יפעת לא חיכתה שהמצב יהיה בקנטים כמו שהוא היום,כבר בגיל 13 היא יצאה לנקות מדרגות,תמיד היא חלמה לעשות בת מצווה,היא אפילו ניסתה להתקבל לבייביסטר בגיל 10,אבל אף הורה לא הסכים להפקיד בידייה של ילדה בת 10 תינוקות בני כמה חודשים או יותר. מרוב מחשבות,היא העדיפה לא לחשוב על זה...ופשוט נרדמה.

7:00,זמן לקום.

בחוץ ירד גשם,אבל עם זאת זרחה השמש...עוד מעט יהיה קשת בענן,לא?

קמתי מהמיטה,שטפתי פנים וציחצחתי,הסתרקתי והכנתי לעצמי שוקו,אחרי ששתיתי עליתי לחדר להתלבש,זכרתי שגם היום יש לנו תיגבורים,עם הסטודנטים כרגיל.פעמים או שלוש בשבוע הייתי צריכה לראות אותו...הפעם זה במתמטיקה,אוף...אני לא חזקה בזה :|

הוצאתי מהארון את המעיל הסגול שלי,הוא קצר בשרוולים,אז שמתי חולצה סגולה מתחתיו,לבשתי את המכנס ג'ינס הגבוהה שלי..מגף סגול וכפפות,לקחתי את התיק,סיגריות,פלאפון,מפתח ויצאתי לחכות ליפעת בתחנת אוטובוס הקבועה..לא עברו 3 דקות והיא הייתה שם,לבושה בחולצת פסים צהוב לבן וג'ינס משופשף ואולסטאר שחורות..אני ויפעת היינו כ"כ כ"כ שונות בסגנון לבוש,זה מה שייחד אותנו..לקחנו אוטובוס לכיוון הבית ספר ושם פגשנו את שקד,נכנסו יחד לכיתה,לא ראיתי את דור-אל,התבאסתי קצת...התחלתי ללמוד בחוסר חשק,כל הסטודנטים הגיעו,רק הוא לא..

בהפסקת 10 אני שקד ויפעת הלכנו למאפיית בית ספר לקנות בורקסים,כרגיל חיכינו בתור חצי מההפסקה,סיימתי לאכול ובדיוק היה צלצול,נכנסתי לכיתה וראיתי אותו,כל הבנות סביבו...יושבות,מדברות איתו...כשנכנסתי הוא הסתכל עליי,במבט של "לא קרה כלום בנינו לפני כמה ימים נכון..?" בטוח בעצמו,כאילו...

שלוש שעות מתמטיקה עברו יחסית מהר,לא ממש הבנתי את החומר,כמו שאמרתי,לא הצד הכי חזק שלי,לא מתמטיקה ולא אנגלית,העדפתי לקרוא,להבין ולענות על שאלות,נו...לשון..

בצהריים גיליתי ששכחתי את הכרטיסיה בבית ולא היה עליי שקל מיותר,נאלצתי ללכת ברגל,מה שלא קורה הרבה...ירד גשם והיה הכי קר בעולם. "הלוואי שיעבור פה מישהו שאני מכירה ויציע לי טרמפ,בבקשה אלוהים..." אמרתי לעצמי בלב,כמו קורא מחשבות,שמעתי צפירה,משהו שאי אפשר להסביר,ראיתי את דור-אל,הוא עצר בצד ופנה אליי

"רוצה טרמפ?" הוא שאל בנחמדות

"טרמפ?זה בסדר הבית שלי לא רחוק" אמרתי בזלזול

"די נו,תעלי..." הוא אמר ועליתי

לא ממש ידעתי להסביר לו את הדרך,צחקנו קצת,הייתה אווירה של מתח,ממש חבל דק,מילה אחת שלי או מילה אחת שלו יכלה לפוצץ הכל,הוא הוריד אותי ליד הבית,אמרתי לו תודה..הוא הסתכל עליי,כאילו מחכה למשהו..אבל לי?לא היה את האומץ לעשות את זה..

נכנסתי לבית,הדלקתי חימום והדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר ליפעת כמובן,לספר לה,ידעתי שהיא תשמח...כמובן שהיא הייתה בהלם,היא אמרה לי שזה גורל,שבסוף עוד נהיה ביחד,באותו רגע ירדו לי דמעות מצחוק,לפעמים היא מצחיקה אותי,אני ודור-אל ביחד?מורה ותלמידה?חחחח בסדר.

כל אותו יום הייתי במין "היי" הרגשתי שהכל הולך להסתדר על הצד הטוב יותר..ישנתי צהריים ובערב יצאתי עם אביאל לסרט "קירות",באמת סרט מהמם..אהבתי+

ישבנו,צחקנו,אכלנו פופקורן דיברנו קצת באוטו והוא הוריד אותי בבית,השעה הייתה 9 וחצי,מקלחת וטלויזיה עד שאני ארדם,נכנסתי לבית ליאם נכנסה אליי וחיבקה אותי כאילו לא ראתה אותי נצח,ליאם היא אחותי הקטנה,היא בת 8 והיא לומדת בכיתה ג',אני הכי מסתדרת איתה בעולם,אנחנו תמיד קונות את אותן בגדים ומתלבשות אותו דבר למרות פער הגילאים העצום..

"איפה היית..?" היא שאלה בחיוך

"עם אביאל בסרט..." אמרתי וחייכתי,היא עשתה פרצוף,אף אחד מהמשפחה שלי לא באמת אהב את אביאל,כולם רק שיחקו אותה נחמדים,בשביל שאני לא אפגע,אבל אני באותו זמן?התעלמתי...

ישבתי קצת עם אמא בסלון,כרגיל רואה ויוה,הסדרות שאני הכי שונאת אפשר למצוא שם..מעניין מאוד למה,לא יודעת איך,אבל איכשהוא בכל פעם שאני שומעת את השפה "ספרדית" הדם עולה לי למוח ואני נהיית עצבנית.

נרדמתי בסלון מהשעמום,ב2 בלילה בערך התעוררתי ועברתי למיטה שלי..


זה היה עוד בוקר בבית משפחת אגרי,טוב נו...חצי משפחה,אני,זאת שילדה אותי-כבר קשה לי להגיד אמא ואחי דניאל...

"יפעת קומי את תאחרי לבית ספר..." היא אמרה באדישות

"ביקשתי ממך אלף פעם לא להעיר אותי נכון מרינה..?" פניתי אלייה בשמה הפרטי,ידעתי שזה יעצבן אותה

"זה כבר יותר מידי בשבילי..." היא מלמלה עוד משהו ברוסית ויצאה מהחדר

"תתני לי לראות את אבא!" צעקתי

"אני עוצרת בך?" היא התכוונה להגיד בעדך,העברית שלה על הפנים..

"בעדי וכן,את יודעת טוב מאוד שלא מכניסים לביקורים מתחת לגיל 18 בלי ליווי מבוגר" אמרתי

"תלכי עם אמא של חברה שלך,הגלי הזאת..." היא אמרה,היא אף פעם לא אהבה את גלי,אף פעם לא הבנתי באמת למה

"אמא של חברה שלי גלי הזאת,הרבה יותר נורמאלית ממך" אמרתי בזהם

"כן,במה בדיוק?בזה שהיא עובדת ובקושי רואה את הילדים שלה...?"

"לא,את יודעת במה?"

"נו,במה...?" אמרה כאילו בטוחה שהיא תצא נקייה מזה

"בזה שאת,מאז שבאנו לארץ "אמא" אין לילה אחד שאת לא שותה,אין לילה אחד שאת לא מביאה לפה גברים,את יודעת מה אמא?אני לא מבינה איפה כל הכסף?הם בטוח משלמים לך לא?הרי אישה נאה כמוך ו..." עוד לא הספקתי לסיים את המשפט והרגשתי סטירה,רצתי לחדר בבכי..

אני נשבעת באותו רגע,שאם לא דניאל,מזמן הייתי מזמינה לה משטרה ונותנת שיקחו אותה כבר,שיוציאו לי אותה מהחיים,אבל ריחמתי עלייה באיזשהוא מובן,היא באמת אישה מסכנה,שיא המסכנה...

הרמתי טלפון ללירון,אבל הוא לא ענה,הוא שוב מסנן...בטוח,אני מבינה אותו,כ"כ הייתי צריכה מישהו לדבר איתו..התקשרתי לגליה..

"גלי...." אמרתי בבכי

"מאמי מה קרה?" היא שאלה

"את יכולה לבוא אליי?"

"כן כן בטח..." היא השיבה

"לא אליי,כאילו...לכניסה..." ניסיתי להסביר

"קרה משהו יפעת?" היא לא הבינה למה לא הזמנתי אותה להכנס לביתי

"לא...עזבי טוב זה מסובך...תגיעי לפה אם אני באמת באמת חשובה לך"

"ברור שאת חשובה"

היא אמרה וניתקתי

כל הדרך חשבתי מה יהיה עם יפעת,איך אני בתור חברה מהנקודת מבט שלי יכולה לעזור לה בלי לפגוע עוד יותר ביחסים עם אמה,ידעתי איכשהוא שזה תמיד קשור בה,רק אמא שלה יודעת לבאס אותה..אף פעם היא לא שימחה אותה באמת,ביום הולדת שלה היא אפילו לא כתבה כרטיס ברכה,רק אמרה לה מזל טוב קר כזה והלכה לחדר השינה שלה,כרגיל..אני לא מבינה איך אמא שלה יכולה להיות קרה כזאת,מה גורם לה להיות אישה רעה כזאת?

עשיתי ליפעת צלצול לסמן לה לרדת,כעבור כמה שניות ראיתי אותה,עינייה שוב היו נפוחות,היא סיפרה לי את הסיפור,נחרדתי לגלות...איך אמא יכולה לעשות דבר כזה לבת שלה?אולי זה היה מתוך עצבים?אין לדעת ואסור לעולם לשפוט,הרגעתי אותה ואמרתי כמובן שאין צורך במשטרה,למרות שידעתי שעם אמא כזאת עדיף לערב משטרה,אבל גם חשבתי על דניאל אחייה הקטן,איפה הם יגורו?מי יטפל בהם?באמצע שכונת עוני בפתח תקווה..אני זוכרת שבלילה אחד כשיפעת הייתה קטנה,היא סיפרה לי שנכנסו דרך החלון כמה נערים ואיימו עלייה עם סכין,יפעת אף פעם לא פחדה מהדברים האלה,אבא שלה הרגיל אותה לא לפחד מזה,באמת להוריד בפניו את הכובע,במצב כזה..אני הייתי רוצה שתבלע אותי האדמה,יפעת הוציאה סכין,כשהיא סיפרה לי את זה,בהתחלה...התרחקתי ממנה ואחר"כ רציתי לשמור אותה הכי קרוב,על האומץ שלה,היא באמת בחורה חזקת אופי.

כל אותו בוקר,הייתי עם יפעת,הרגעתי אותה ויצאתי לקנות לה את העוגיות שהיא אוהבת,להעלות לה קצת את המצב רוח,מה יש?היא שמחה כמובן ואמרה שלא הייתי צריכה... היא ביקשה ממני לא לספר לשקד,היא ושקד אף פעם לא היו קשורות כמוני וכמוהה..שקד לא הייתה באותו סוג של אנשים שאנחנו נמצאות בו,היא הייתה אחלה ילדה,אבל חייה בבועה שלה...עמוק..

השעה הייתה 2 בצהריים,ידעתי שאליה צריכה להגיע מהגן ואין מי שיהיה איתה,אז מיהרתי לקחת מונית הביתה וביקשתי מאליה שתוציא לי כסף מהארנק,היה לנו בארון נעליים של כל המשפחה,מין ארנק כזה עם כסף קטן,שלא נתקע...

היא הוציאה לי כסף ונכנסתי הביתה,הכנתי לי ולאליה מקרונים..אליה הייתה קצת קשה באוכל,אבל את האוכל שלי היא תמיד אכלה..תמיד הסתדרנו,לא יכולתי לבקש יותר..לפעמים אני חושבת,שאם לא הבקשות שלי מאלוהים ומאמא ומאבא,אולי היא לא הייתה כאן היום...כשהייתי בת 7 לחצתי על ההורים שלי להביא ילד,אחרי חצי שנה אמא סיפרה לי שהיא בהריון בחודש שני,כ"כ שמחתי...כשאליה הייתה בת חמש,אני ויפעת היינו יוצאות לטייל איתה בפארקים וכאלה,מכינות לה אוכל,יוצאות איתה לקניון סתם להסתובב,קונות לה גלידה והכי מפנקות אותה..

אמא שלי דווקא אהבה מאוד את יפעת,היא אמרה שרואים לה את הטוב בעיניים,לאמא שלי תמיד הייתה טביעת עין חזקה ומוצלחת..מאז שהייתי קטנה תמיד אמרה לי לאן לפנות,תמיד דיברתי דווקא איתה ולא עם אבא...יותר הסתדרנו אני ואימי.

מנקודת מבט של יפעת:

כשגליה הלכה,ניסיתי להתקשר שוב ללירון,הפעם הוא היה בממתינה,ניתקתי וקיוותי כ"כ שהוא יחזור אליי,שמחתי שיש לי חברה כמו גלי,ידעתי ששקד לא הייתה מגיבה כמוהה,שקד הייתה אומרת מילה טובה ועוזבת אותי להבלע בדמעות,לא רציתי את זה,לא היה לי כוח ליפול,רציתי לבקר את אבא שלי,רציתי להוציא אותו משם ולעבור לחיות איתו,אבל בשביל זה הייתי צריכה מישהו מבוגר מעל 18,היי אולי אני יבקש מלירון..? חשבתי לעצמי..בעוד אני שוקעת בהרהורים הפלאפון שלי מצלצל,חסוי

"הלו...?" אמרתי,מקווה לשמוע את קולו של לירון

"שלום הגעתי לאלינה...?" הוא שאל במבטא רוסי כבד

תמשיכי😊

רק הולך ומשתפר :]

המממשך

יצא הפעם ארוך,אבל ממש מעניין,מקווה שיגיבו קצר יותר,ממש השקעתי על הפרק. 😛

פרק 5

"שלום הגעתי לאלינה...?" הוא שאל במבטא רוסי כבד

"לא..." אמרתי מהססת..הקול שלו הפחיד אותי

"טוב,תודה.."

- ניתוק -



מנקודת מבט שלו:

"הלו...?" היא אמרה

"שלום הגעתי לאלינה...?" שאלתי

"לא..." אמרה מהססת,כאילו הפחדתי אותה..

"טוב,תודה.."

- ניתוק -



אני עוד אמצא אותה,הוא חשב,אלינה עוד תהייה בידיים שלי..

מנקודת מבט שלה:

הקול הזה היה מוכר לה,היא ידעה שאי פעם היא שמעה את הקול הזה,אולי ברוסיה,אולי פה בארץ...אבל...בעצם,זה לא יכול להיות,הוא סה"כ טעה במספר וחייג אלייה,אין סיבה ללחץ.

ניסיתי להתקשר שוב ללירון,הפעם הוא ענה..

"הלו..?" הוא אמר

"לירון,בבקשה רק תקשיב לי..אל תנתק" אמרתי

"אני מקשיב" הוא אמר ברוגע

"לא התכוונתי לדבר ככה,פשוט לירון תבין אני עוברת תקופה קשה..."

"גם אני עובר תקופה קשה בצבא,הנה עובדה נתנו לי את התפקיד שהכי לא רציתי אבל אני עדיין לא מדבר אלייך ככה...זה ממש לא תירוץ"

"מצטערת.." אמרתי,עם דמעות בעניים,הבנתי שהוא נפגע

"זה בסדר,הסתדר קצת...? הוא שאל

"לא....רק נהיה יותר גרוע..." בשלב הזה כבר נחנקתי מהדמעות

הסברתי לו את המצב,על אמא,על אבא,על הגעגועים אליו,הוא אמר שב5 בערב משחררים אותו ושנלך ביחד..כי הביקורים הם עד 8,השעה הייתה 3,הייתי מותשת מהיום הזה,שמתי ראש ונרדמתי..

"אלינה...הנה את..." הוא אמר,מנסה לתפוס אותי

"למה את מתחמקת ממני..אני לא איש רע..." הוא חייך חיוך ערמומי

"תעזוב אותי!!" ניסיתי להתנגד,אך הוא שלף אקדח וכיוון לי לרקה

הוא לחץ על ההדק ובאותו זמן אמר "אם אני לא יהנה ממך,גם הם לא יהנו..."

התעוררתי מהחלום מזיעה...זה אותו האיש שהתקשר אליי!פאק...יש סוד שאני לא יודעת,אני חייבת לגלות,אבל זה יצטרך לחכות..השעה הייתה 4,נכנסתי להתקלח,מתנקה מהיום המגעיל הזה,התלבשתי ויצאתי לפגוש את לירון במרכז קניות הקרוב,איפה שקבענו..הוא הגיע עם הרכב שלו וכיוונתי אותו לאן לנסוע,נכנסנו,עברנו את הבדיקות הבטחוניות,ניגשתי למזכירה..

"באיזה תא נמצא ראובן אגריאל...?" שאלתי

"אגף 8,תא 2" היא אמרה בחיוך

"תודה.." חייכתי חזרה

לקחתי את לירון בידי והתקדמנו לעבר התא שבו ישן,אכל,שתה,חי אבא שלי בימים האחרונים,בגללה..

"יפעתי שלי...מה את עושה פה?" הוא אמר תשוש,כנראה בגלל התרופות שהוא לוקח

"אבא,לא יכולתי כבר..." אמרתי והשוטר שעמד מאחורי קטע אותי

"בוא ראובן,10 דקות ביקור..." הוא אמר בקשיחות

"אפשר יותר?בבקשה!!אני חייבת לספר לו משהו..." ביקשתי מהשוטר

"אני מצטער,זה עבירה על הנהלים,אין לנו אישור להוציא אסירים מעל 10 דקות מהתא..."

"טוב..." אמרתי ועמדו לי הדמעות בעיניים..

הלכנו לכיוון חדר ההתייחדות,ישבנו אחד מול השני והתחלנו לדבר,סיפרתי לו על הריב עם אמא,על התקופה הקשה שאני עוברת ואז לפתע הוא אמר

"יפעתי,מי שיפגע בך,הבן זונה האמיץ שיפגע בך,ישכב אחר"כ מתחת ל20 שכבות אדמה ואני ירקוד לו על הקבר ריקודים סלונים את מבינה...?" הוא אמר בנימה צוחקת,אבל לפתע נשמע רציני

"מה רצית לספר לי...?" הוא שאל

"סיפרתי לך,על אמא.." שיקרתי,לא רציתי לספר לו על השיחת טלפון המוזרה ועל החלום שהגיעה אחרייה,פחדתי שאבא שלי יברח,ידעתי שהוא מסוגל,להגיע עד אליו ולרצוח אותו..רציתי לברר את הסיפור בעצמי..אבל לא כרגע,אני לא בנויה לזה..

"2 דקות לביקור!!" הכריז השוטר ממקודם

"יפעתי אני אוהב אותך!!תזכרי שלא משנה מה אני יאהב אותך,מאיפה שאני לא יהיה,גם אם אני חי וגם אם אני מת...יפעתי את יודעת שאין לי הרבה זמן לחיות,לפני שבועיים,יום לפני שנכנסתי לכאן,הרופא אמר לי שנשארו לי חודשיים...תנצלי אותם יפעת...בבקשה,תטפלי בדניאל כשאני לא יהיה פה.." הוא אמר,מסתכל לי בעיניים וכואב

"די אבא אל תדבר ככה" אמרתי והדמעות התחילו לזלוג

"יפעתי,אני פשוט לא רוצה שזה יבוא לך בהפתעה,אני סופר את הימים,כדי לא להיות מופתע בעצמי"

"אבא יהיה בסדר,נו...יהיה פה נס בסוף..." אמרתי,כ"כ נאיבית

"אוו את והניסים שלך..." הוא אמר וצחק "מה זה פה חנוכה?" הוא שאל וצחקתי יחד איתו

"אני אוהבת אותך,תשמור על עצמך אבא!!!"

"תבואי לבקר הרבה קטנה שלי..."

זמן הביקור הסתיים.יצאתי מהחדר ייחוד ולירון חיכה לי ליד המזכירה..הוא שאל אותי איך היה וסיפרתי לו בכללי,סיפרתי לו על המצב הגרוע של אבא שלי,הוא אמר שהוא מקווה שהפעם הם טועים ואני השבתי שרופאים אף פעם לא טועים,מאז שאני בת 6 הם אמרו לו שהמצב גרוע שאין לו הרבה לחיות,אבל הנה 11 שנה הוא חי והכל בסדר,טוב לא הכל..לא הבעיות בלב,לא בכליות ובטח ובטח שלא בראש..הפעם ידעתי שזהו,השלמתי עם זה..שאבא שלי כנראה,בעוד פחות מחודשיים,הולך לעולמו..

עברו שבועיים,לא ממש מעניינים,כלום לא התפתח בין גליה לדור-אל,חוץ מכמה מבטים,שתיקות ופרצופים לא היה להם לאן להתקדם והם נשארו תקועים,הוא לא ידע שהיא רוצה אותו והיא לא ידעה אם יש בכלל סיכוי,אבא שלי לאט לאט נחלש ונחלש,לא הייתי משהו כמו שלושה ימים בבית ספר,כמעט כל יום הלכתי לבקר אותו ונשארתי איתו כל זמן שיכולתי..הלכתי איתו לבית החולים,כמובן בליווי שוטר יחידה,הרופא אמר שאין סיכוי כבר שנצליח להציל אותו,כאב לי לשמוע את זה..חזרנו לכלא..ביני לבין לירון כלום לא התקדם,אני ואמא המשכנו לא לדבר,היא המשיכה לצאת,משהו אצלה השתנה,היא הפכה למאושרת..לא שאלתי למה,עניין אותי מאוד,זאת בכל זאת אמא שלי,אבל לא הייתי מסוגלת לשבור את המילה שנתתי לעצמי,אחרי מה שהיה..אני לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים,המצב הלימודי שלי בקנטים..

השעה הייתה 8 בערב,נכנסתי להתקלח,הכנתי לעצמי בגדים למחר ולקחתי מהקופת חסכונות שלי,20 ש"ח למחר למרכז לימודים,ידעתי ששוב יש יום ארוך והפעם?בהיסטוריה,אני דווקא חזקה בזה..

מנקודת מבט של גליה:

7:00 בבוקר אמא שלי מעירה אותי..

"אמא למה כ"כ מוקדם?" אמרתי בקול בכייני

"מרכז לימודים היום שכחת גל?" היא אמרה ונזכרתי

"וואי שיט איך לא בא לי.." אמרתי בבאסה

"מה?את דווקא אוהבת..."

"כן אבל עד 8,אם אני לא יספיק להתארגן...?" אמרתי בהיסוס

"למה שלא תספיקי?" היא שאלה

"כי לא עשיתי מחליק אתמול אחרי מקלחת ולא הכנתי בגדים ולא הכנתי תיק עם החומר ואני לא יספיק להסעה..."

"אל תחפשי תירוצים,אני אקח אותך ב9 כשאני יוצאת לעבודה"

"טוב מאמא." אמרתי וחייכתי

כעבור כמה דקות כבר הייתי במטבח עם הכוס נס שלי,אחרי צחצוח שיניים ושטיפת פנים מרעננת,כשסיימתי לשתות עליתי לחדר,השעה הייתה 7:20,היה לי זמן לבחור בגדים,לעשות מחליק,היה לי זמן להכול,פתחתי את ארון הבגדים והוצאתי משם טייץ' שחור מבריק,מעיל עור שחור מבריק אחר"כ פתחתי את מגירת הנעליים והוצאתי נעלי בובה שחורות עם פפיון.

נכנסתי לחדר השני שלי,היה לי חדר אחד לישון בו ולהתלבש בו וחדר שני לבלגן אותו,פעם החדר הזה היה מין מחסן של דברים שאינם בשימוש,עכשיו זה המחסן שלי..חיממתי את המחליק לשיער ובנתיים מרחתי מייקאפ,השעה הייתה רבע ל8 וידעתי שיש לי מספיק זמן להתאפר ולסדר את השיער,החלקתי חתיכה חתיכה בשיער ובאמת יצא מושלם,אני מסוג הבנות שיש להן הפרעת שיער,אם השיער לא מסתדר טוב,לא משנה עם מי קבעתי ועד כמה זה חשוב,אם זה באמת נראה זוועה אני ישב בבית בדיכאון ולא ילך ואחר"כ ירגיש פספוס עצום..

התאפרתי,הפעם לאט לאט,כי היה לי זמן,מרחתי את המייקאפ ביסודיות,עיגלתי את הריסים ומרחתי עליהן מסקרה,מרחתי פס איליינר מעל העין,מה שנתן מראה של עין מלוכסנת שלא לומר "סינית",פיזרתי טיפה סומק חום בעדינות,כי הייתי ממש בהירה והיה חסר לי צבע..גלוס ורדרד שקוף,התזתי עליי קצת בושם,נכנסתי לחדר שלי,הכנתי תיק וירדתי לסלון,אמא שתתה קפה בדיוק,השעה כבר הייתה 8:40,בדיוק הזמן לצאת..

"יאלה אמא אני יאחר.." אמרתי בלחץ

"כן,אני כבר מסיימת ונצא" היא אמרה ברוגע

כעבור 5 דקות,היינו בחוץ,2 דקות לפני 9 הגעתי למרכז לימודים ושאלתי איפה נמצאת כיתה י"א 2 מתיכון "יחד",היא הצביעה לי על בניין מסוים ואמרה שזה בקומה שלישית דלת הכי שמאלית וכתוב על הדלת "ורדים" , לתת לכיתות שמות של פרחים?אוקיי..

נכנסתי לכיתה,כרגיל כל המבטים הופנו אליי,בגלל זה שנאתי להכנס באיחורים,שנאתי שהסתכלו,שנאתי שאחר"כ דיברו ובמיוחד שנאתי?כשריכלו...והכיתה שלי ובכלל השכבה שלי?הם הכי רכלנים בעולם,אהבתי את הימים במרכז לימודים כי זה רק שתי כיתות מהשכבה שמקבלות תיגבורים ומגיעות למרכז לימודים, מתוך 6 כיתות שבסה"כ יש בשכבה שלנו,נכנסתי לכיתה התיישבתי ליד יפעת וקלטתי שוב,את אותה קבוצת בנות ובניהן עינב,איך לא?לכל מקום היא נדחפת.. "דור-אל מה זה פה?" היא שאלה בקול המעצבן שלה,הוא התקרב והסביר לה,כ"כ התעצבנתי...

היום הגיע הסטודנט שאני די מסתדרת איתו,קראו לו אבי,הוא היה די מבוגר יחסית לכל הסטודנטים,בשנות ה40 לחיו,הוא עזר לי,כי היסטוריה זה לא הצד החזק שלי,השיעור עבר מהר והפסקת 10 הייתה רחוקה ב2 דקות מאיתנו,המורה שיחררה אותנו להפסקה,אני שקד ויפעת הלכנו לקנות אוכל ויצאנו ממרכז לימודים לפארק הקרוב.

"גלי,בואי למגלשה..." אמרה יפעת

"נראה לך,בחיים לא!!" אמרתי

"אבל למה...?" שאלה שקד

"היא מפחדת ממקומות סגורים..." אמרה יפעת וצחקה

"נו די זה לא מצחיק..." אמרתי בקול בכייני

"את חייבת להתגבר על זה,גם לדודה שלי יש את הבעיה הזאת" אמרה שקד

"בואי..." יפעת גררה אותי לתור של המגלשה,שהפעם בניגוד לפעמים הקודמות ששהינו בפארק הזה,הפעם התור למגלשה היה של ילדים בני 3 ללא ליווי מבוגר,סימן שאני ממש פחדנית,המצב שלי בקנטים,חשבתי..

בסוף קיבלתי אומץ ונכנסתי למגלשה,עברתי את זה כמו גדולה,רק שהמגלשה הייתה רותחת וקיבלתי קצת כוויות בידיים וכמה צלקות ברגליים כי קיפלתי את הטייץ והשתפשף לי חצי מהגוף,אבל לא נורא,העיקר החוויה לא?הסתכלתי בשעון בפלאפון שלי,ההפסקה שלנו נגמרת בעוד 10 דקות,קראתי ליפעת ושקד והתקדמנו חזרה לכיוון מרכז לימודים,נכנסנו לכיתה..לא יודעת מאיפה בא לי האומץ הזה,אבל במשך השיעור אמרתי בקול

"אתי אני צריכה עזרה.!" (המורה להיסטוריה)

"הנה דור-אל פה והוא יעזור לך..." היא אמרה

"טוב..." אמרתי וגלגלתי עיניים

הוא התיישב כ"כ קרוב אליי,יכולתי להרגיש את הנשימות שלו,היה מתח באוויר,נזכרתי באותו יום שהוא הסיע אותי הביתה,ה"טרמפ" הזה בחיים לא יצא לי מהראש,איך פספתי דבר כזה?האם תהיה לי הזדמנות שנייה?

הוא הסביר לי את החומר פחות או יותר,אבל אז הייתה הפסקה שבישרה על ארוחת הצהריים,כולם התקדמו לחדר אוכל וכך גם דור-אל,התחלנו לאכול ואז ראיתי את דור-אל יושב בשולחן עם כמה בנות,במקום בשולחן של המורים,רתחתי מעצבים,אני יודעת שלא הייתי צריכה,אבל כ"כ קינאתי לו..

יצאתי מהחדר אוכל בעצבים ואחרי יפעת ושקד,הדלקתי סיגריה.. אחרי 3 דקות גם המורים יצאו ובניהם?הסטודנטים וגם הוא,לצערי..

"גלי,ביקשתי ממך לא לעשן ליידי" אמרה דבורה,המחנכת שלי,שדווקא הייתה מגניבה כזאת,היא ידעה מי מעשן,כמה מעשן ולמה מעשן,אבל לא דיווחה להורים,במקרה שלי זה לא היה משנה,אני בעצמי סיפרתי להם שאני מעשנת,באחת מהשיחות על הלימודים,טענתי שזה מרגיע אותי,זה לא שקר..

שתקתי,לא הגבתי..

"קצת כבוד למורים!!" דור-אל אמר בנימה של צחוק

עשיתי לו פרצוף והסתלקתי משם..

אחרי כמה דקות חזרנו לשיעור,הוא התקדם לכיוון השולחן שלי ושאל

"נו נרגעת מאמי...?"

הסתכלתי עליו,סוקרת אותו כמה שניות ולפתע אומרת: "אל תפנה אליי,בבקשה..."

"מה...?" הוא שאל בהלם

"פשוט אל תדבר איתי..." אמרתי בזלזול,לא מסירה ממנו מבט

"אבל למה...?" הוא שאל לא מבין

"כי פשוט לא!!" אמרתי בעצבים

"טוב..." הוא הסתובב והלך לעזור לבנות

ראיתי לו בעיניים שהוא נפגע,שנייה אחרי זה כ"כ התחרטתי,אבל לא יכולתי,הוא כ"כ בלבל אותי ואני הייתי עם אביאל באותו זמן,לא יכולתי להרשות לעצמי להתקרב אליו כמו כל שאר התלמידות כי ידעתי שאז?אני בטוח מתאהבת ולא רציתי,היה לי טוב עם אביאל,הוא קונה לי,מפנק אותי,דואג לי,אוהב אותי,מעריך אותי,מעריץ אותי,מגן עליי ונותן לי הרגשה של ביטחון,אני עדיין לא אוהבת אותו כ"כ,אלו רק רגשות,אבל אני בטוחה שעם הזמן גם האהבה תבוא..

לא יכולתי להמשיך לתפקד,השעה הייתה 5,הייתה לנו הפסקה,ניצלתי את ההזדמנות והודעתי לשקד וליפעת שאני הולכת,יפעת אמרה שגם היא תלך,כי גם לא אין כוח ושגם ככה היא יודעת את החומר,שקד החליטה להשאר כי היא לא ממש חזקה בהיסטוריה,גם אני לא,אבל הלימודים אף פעם לא היו בחשיבות ראשונה אצלי,לצערי כן..?

הגענו הביתה,עצרנו אצל יפעת רציתי ללכת אלייה קצת..

היא נכנסה ושאלה את דניאל,

"איפה אמא...?"

"לא יודע..." הוא ענה

"ממתי היא יצאה..?" היא שאלה

"מהבוקר נראה לי.." הוא ענה באדישות

"ניסית להתקשר...?" היא שאלה לחוצה

"מאיפה אני יתקשר?את היחידה שיכולה להתקשר" הוא אמר

יפעת לקחה את הפלאפון שלה,שיש בי שיחות רק למצבי חירום ואני מבינה את זה,לי מגיע חשבון של אלפי שקלים כל חודש ואני לא מצליחה להבין איך ואילו לה?אם מגיע 30 ש"ח בחודש זה הגזמה..אבל זה חיסכון עצום...היא מבינה את המצב של אמא שלה..היא נכנסה להגדרות בפלאפון שלה ועשתה שזה יהיה חסוי,שלא יזהו מאיפה היא מתקשרת..היא התקשרה והפלאפון היה כבוי...

היא ניסתה שוב אחרי 10 דקות ושוב היה כבוי,אין סיבה לדאגה,אף פעם לאמא שלה לא הייתה סוללה,היא היתה חסרת אחריות לפעמים ושכחה שיש לה ילד בן 13 שצריך אותה ליידו והכי חשוב ילדה טיפה יותר גדולה שכ"כ אבל כ"כ צריכה את תמיכתה..

מנקודת מבט של מרינה :

"אני אומר לך מרינה,אם את לא תעצרי את זה עכשיו,זה לא יגמר"