ההבדל שבין החיים למוות ...

הרגעים האלה בין החיים למוות הם עניין של שניות,מספיק מספר שניות כדי להפריד בין החיים למוות.
אתמול הבנתי עד כמה זה נכון,רק כשאתה חווה משהו על בשרך אתה באמת מצליח להבין עד כמה זה אמיתי.
אז קמתי בבוקר והכל היה בסדר , הלכתי עם אמא לקופת חולים לבדיקת דם שגרתית .
חכיתי בתור,נכנסתי , האחות לקחה לי כמה מבחנות של דם , זה היה די כואב.
ראיתי את הדם של עצמי מטפטף לו כשהיא הוציאה את המחט מהווריד שלי.
לא יכולתי להסתכל,סובבתי את הראש הצידה . דם עושה לי לא טוב .
האחות שמה לי חתיכת נייר קטנה על נקודת הדם כדי שייפסק,
שאלה אם הכל בסדר,עניתי שכן . ואני ואמא יצאנו מקופת חולים לכיוון הרכב.
כמה צעדים אחרי היציאה , הרגשתי סחרחורת, התעלמתי ממנה והמשכתי ללכת.
כמה צעדים נוספים והראייה השתבשה לי . בשלב הזה כבר די נלחצתי .
אמרתי לאמא שאני לא רואה כלום . אמא החזיקה אותי ואמרה שאנחנו כבר מגיעים לרכב .
נסיתי להמשיך ללכת , אך כבר איבדתי כל קשר למציאות . לא ראיתי , לא שמעתי . נכנסתי למן בועה .
אמא הניחה אותי על רצפת המדרכה , הרימה לי את הרגליים ונסתה לדבר איתי.
שמעתי את קולה בעירפול כזה , כמו חלום . זה היה די מוזר .
נסיתי בכל זאת בכל הכוחות שנשארו לי לענות לה כשהיא צעקה את שמי וציפתה לתשובה שלי .
אמרתי בלחישה " מה ? " ... והיא ענתה , תדברי איתי , אל תעצמי את העיניים .
לא יכולתי לענות לה עוד , שמעתי אותה צועקת שמישהו יעזור , שיקראו לאחות .
מרגע זה כבר לא שמעתי אותה , גם לא בערפול . לא שמעתי , לא ראיתי ולא הרגשתי .
איבדתי לגמריי את ההכרה .
אחרי בערך שעה וחצי חזרתי קצת לעצמי . פתחתי את העיניים,
נסיתי להסתכל מסביבי, לראות איפה אני ,להבין מה קרה .
ראיתי שאני על מיטה בחדר של אחת מהאחיות בקופת החולים , ואת אמא יושבת לצידי .
היא בדיוק דיברה בטלפון , שמעתי אותה אומרת למישהו הזה מהקו השני
" היא התעלפה לי , כמה שניות אחרי שיצאנו מכאן,כמה צעדים לפני הרכב .
אני יודעת מה עושים כשמתעלפים , לא נלחצתי , הרמתי לה את הרגליים, הזזתי לה את הראש
ונסיתי לתקשר איתה . בשלב מסויים היא לא הגיבה לי , השפתיים שלה נהיו סגולות,
העיניים התגלגלו לה,לא ראו את החום , רק את הלבן של העיניים .
היא התחילה להתפרפר לי . אמרתי לעצמי שזהו,היא הולכת לי ... "זה מה ששמעתי תוך כדי שאני מנסה לחזור להכרה מלאה.
האחות הגיעה בדיוק עם כוס של מים וסוכר ונתנה לי לשתות את כולה .
לאט לאט הראייה חזרה והסחרחורות פחתו .
נסיתי טיפה לקום למצב ישיבה , ראיתי שקבלתי מכה קטנה במרפק.
אמא הסבירה שזה מהנפילה,כשהיא ניסתה להרים אותי ולרוץ איתי ולא הצליחה .
למרות שאני שוקלת בסך הכל 38 קילו,היא הרגישה באותם רגעים כאילו שקלתי 200 קילו .
היא רעדה ונלחצה ולא הצליחה להרים אותי . אז צעקה למישהו שעבר שיקרא לאחות ולפקיד.
הם רצו לעברי עם ערכת החייאה ,הפקיד הרים אותי ורץ איתי לחדרה של האחות .שם חיכו שאתעורר וטיפלו בי .
כשחזרתי לעצמי פחות או יותר , נסיתי לקום,רציתי לחזור כבר הביתה .
הרופאה אמרה שאני צריכה להשאר לנוח שם לפחות עוד שעה,עד שאהיה בסדר לגמרי .
שעה אני שוכבת במיטה ומנסה להבין איך הכל קרה,פתאום, כל כך מהר ...
מבינה פתאום שהייתי בפעם הראשונה בחיי , כל כך קרובה למוות .
תוך כדי השעה שאני נחה על מיטת האחות ומחכה שיתנו לי את האישור ללכת ,
אמא עוד רועדת ובטלפונים לאחיות שלי,לאבא,ולעוד כמה אנשים שאני בטח לא מכירה .
סיפרה להם שהילדה שלה כמעט הלכה לה , שהיא חשבה שהיא עומדת למות יחד איתה .
הבנתי , שלמרות הכל . אני תמיד אהיה הבת שלה . ולמרות הכל , תמיד אהיה חשובה לה .
ולמרות הכל , היא בחיים לא באמת תרצה שאלך לה .
ובעיקר הבנתי ... שההבדל בין החיים למוות הוא בסך הכל עניין של שניות .
שהכל יכול להגמר ככה פתאום , בלי שום התראה מוקדמת .


מה שאני בעצם מנסה לומר זה שבאמת אנו צריכים לנצל כל רגע בחיינו
ובאמת להבין שכל דקה שאנו חיים היא מתנה.
לא לחכות ל"רגע המתאים" לומר לבנאדם שאנחנו אוהבים אותו ,
אין רגע מתאים לזה ... לא לדחות דברים,
כי אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה בעוד כמה שניות .